בימים הראשונים קמתי כרגיל, סידרתי את המיטה, פתחתי את התריסים והשארתי חריץ קטן פתוח בחלון, להכניס את ריח ההדרים. אבל אז התחילו להיכנס הריחות האחרים: המלח, והסכנה. מסה אישית בימים של קורונה
תלמידים ישראלים נעים לאורך שנותיהם במערכת החינוך בין שני מוקדי זהות – קורבן השואה והחייל המת – כאילו היה זה נתיב בלעדי. התוכנית הנוכחית של בנט, ״אמץ חלל״, מעמיקה עוד יותר את פולחן המוות, עם שכול נטול סימני שאלה שירחף בכיתה במשך כל השנה
הפילוסוף סמואל שפלר טוען באופן מקורי ומרתק שהמשך קיום חייהם של אנשים אחרים ושל האנושות בכלל לאחר מותנו הוא בעל חשיבות עצומה עבורנו, ואף חשוב לנו יותר מהמשך קיומנו שלנו
לפעמים זה מגיע נורא מהר, ואף אחד לא רואה את זה בא – לא המטופל, לא משפחתו, לא הרופאים. במקרים אחרים, הדעיכה היא איטית וידועה מראש. קורה שרופא בכיר יסתכל על חולה שנראה לי, כמתמחה צעירה, די סבבה, ויגיד, “האיש הזה יעלה לנו בסערה השמימה”. ד”ר דנה דורון עם רשמים…
זה כאילו פיצחנו איזה קוד שלא היינו אמורות בכלל לדעת עליו. ההחלטה לשים לרגע אחד את המציאות הנוראה של המינים הכבושים והמשועבדים תחתינו ברחוב האנושי. עדות ממיצג “בסבל כולם שווים”
הפחד בו חיים ילדינו אינו פחד של ילדים המחפשים את המפלצת מתחת למיטה, זהו הפחד ההוא של המבוגרים שמטופח עוד מילדות. רותי לביא על הימים האלה שבין שואה לזיכרון
בחג הזה אנחנו לומדים שמלחמות זה חלק מהעולם כמו השמש והים, ואנחנו לומדים להיות ישראלים, ולומדים בעיקר שגברים נועדו למות. שבשביל זה הם חיים. הם חיים בשביל שיהיה מי שילך למלחמה ויגן עלינו. רותי שטרן מנמקת למה היא שונאת את יום הזיכרון