• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שקט שמערער את תחושת המציאות

זה כאילו פיצחנו איזה קוד שלא היינו אמורות בכלל לדעת עליו. ההחלטה לשים לרגע אחד את המציאות הנוראה של המינים הכבושים והמשועבדים תחתינו ברחוב האנושי. עדות ממיצג “בסבל כולם שווים”
לילך בן דוד

לא ציפיתי שהוא יהיה כל כך קר. בעצם, לא היתה לי שום סיבה שלא לצפות לזה. הלב הקטנטן שבחזה שלו הרי הפסיק לפעום כבר לפני כמה ימים, ומאז מה שנשאר ממנו הספיק לקפוא ולהפשיר כדי למצוא את עצמו כאן בידיים שלי, על הכפפות המגנות שעל הידיים שלי (מעבירים מחלות אומרים עליהם), ניצב בתוך מיצג פוליטי אנושי שכבר לא יעזור לו בכלום. ליטפתי את הראש שלו בעדינות, בציפייה ברורה מאליה לתגובה חיה. לא היתה שום תגובה. שום תזוזה שתעיד שהגוף הזה היה עד לא מזמן מישהו.

למוות יש תכונה כזאת, הוא אף פעם לא מפסיק להפתיע. גם אם חשבתי שהתרגלתי אליו, גם אם כבר ראיתי, החזקתי, הרחתי והתאבלתי על כל כך הרבה יצורים מתים, גם אם כפי שאבא שלי נוהג להזכיר מפעם לפעם, הוא בעצם הדבר היחיד שבטוח, ממש בטוח, גם כשהוא בידיים שלי, קרוב כל כך ללב שלי שעדיין פועם את כל הכאב הזה, הוא עדיין לא מפסיק להפתיע. בסופיות שלו. במוחלטות שלו. בסתירה שלו לכל דבר חי. אבל בעיקר בדברים הקטנים.

אני מברכת על ההפתעות הקטנות האלה. הן העדות היחידה לכך שלא התרגלתי, שאולי אני בכלל לא מסוגלת להתרגל למציאות של מליונים על מליונים על מליונים של בעלי חיים שהאנושות מביאה אל מותם בכל יום, בכל רגע.

אנחנו עומדים בשורות, עם בודדים מקורבנות האנושות בידינו. אבל לי נראה שהדימוי הנכון יותר הוא שרשרת. שרשרת בלתי נתפסת באורכה שנמתחת אלפי שנים לתוך ההיסטוריה של רודנות האדם על בעלי החיים. תרנגולות, חתולים, חולדות, כלבים, עכברים, דגים, בשר, חלב, ביצים, שמפו, מחקר, שעשועים, צעצועי מחמד יפים וגזעיים. אנחנו עומדים בשורות עם בודדים מהם. כמה חוליות בשרשרת אינסופית של סבל ומוות.

מיצג "בסבל כולם שווים", שד' בן ציון בתל אביב 02.06.13. צילום: אלון שרף
מיצג “בסבל כולם שווים”, שד’ בן ציון בתל אביב 02.06.13. צילום: אלון שרף

יש שקט במוות הזה. שקט שמערער את תחושת המציאות. לכמה רגעים אחד הצמתים העמוסים ביותר בתל אביב שותק כמו פסנתר שבור. המציאות מתאימה את עצמה למיצג, וכמו בחלומות האלה שבהם את לא יודעת אם קמת או שאת עדיין חולמת, המיצג עולה על המציאות, בולע אותה ותופס את מקומה. הוא הרי אמין ממנה בהרבה. הוא חושף את הסוד הפומבי שהיא מנסה להחביא מאחורי הקלעים. בדממה מוחלטת, הוא משמיע את צרחות הכאב והאימה שנבלעות בשקט התעשייתי. מבלי להראות טיפה של דם, הוא מעלה לפני השטח את הנהרות התת-קרקעיים שזורמים מתחת לכל עיר אנושית (ניסיתם לדמיין פעם איך נראה שפך הביוב של בית מטבחיים?).

זה כאילו פיצחנו איזה קוד שלא היינו אמורות בכלל לדעת עליו. ההחלטה לשים לרגע אחד את המציאות הנוראה של המינים הכבושים והמשועבדים תחתינו בתוך הרחוב האנושי, את הבטוח הכי בטוח של המוות שלהם בתוך כל השאלות של החיים שלנו, נראה שההחלטה הזאת מציבה לעיני כל, בעקשנות של עצם בגרון, את השאלה שנראה שאף אחד לא רוצה שישאלו אותו: כדור כחול או כדור אדום? מציאות או אשליה? חיים או מוות?

ראיתם. שמעתם. עכשיו הבחירה בידיכם.

כנראה שיעניין אותך גם: