על עבודה ואהבה

לפני כחודש התפרסם כאן ראיון שערך תומר גרדי עם אבי מנקס ושטפני הורטגן (“עם כולם באותו החרא”, 02.04.12). הראיון פותח דיון חשוב מאוד על הכלכלה הפוליטית של עמותות בארץ. את התרומה שלי לדיון הזה אגביל כאן להסתכלות ממעוף הציפור על השאלות העקרוניות הרחבות שהראיון מעלה, במיוחד אלה הקשורות למסגרת המושגית של הדיון.

אתחיל בתזכורת שקטגוריות כלכליות, כולל אלה שנעשה בהן שימוש בראיון הנ”ל ועל ידי פעילים חברתיים ופוליטיים, הן הבניות מנטליות ושיחניות (דיסקורסיביות). ככאלה, יש לבחון מה הן מגלות ומה הן מסתירות, מה הן מאפשרות ומה הן חוסמות. ניקח למשל את ההבניה המושגית של נשות/אנשי צוות בעמותות כ”עובדים”. אין ספק שהבניה מעין זו פותחת אפיקי פעולה מסוימים שיש בהם כדי להעצים ולשחרר אל מול המנגנונים הקפיטליסטיים שבתוכם פועלות העמותות.

מצד שני, הקטגוריה של “עובדים” – על כל החשיבות שלה – עדיין מצויה בתוך אופקיו של עולם המושגים היצרני אשר מבנה את הסובייקט כהומו פאבר. אופק מושגי זה משותף לליברליזם הכלכלי ולמרקסיזם כאחד ונושא עימו מגבלות משמעותיות. כשהוא עומד לבדו, ללא עזרה מאופקי מחשבה אחרים, קצרה ידו מלתת לנו את התנופה והתעוזה הדרושים על מנת לדמיין חיי אנוש שמהותם חורגת מפעילות יצרנית; קצרה ידו מלהורות לנו את הדרך אל פלנטה שלא נאנסת ונאנקת תחת חרושת האדם; קצרה ידו מלהעמיד במרכז חיינו את היצירתיות ולא את היצרנות, את האהבה ולא את העבודה.

למרבה המזל, אין מדובר במצב של או-או. הבניות מושגיות ודיסקורסיביות שונות יכולות בהחלט להתקיים זו לצד זו; האחת יכולה לחפות ולפצות על מגבלותיה של האחרת, ולהיפך. אם נחזור לעולם העמותות, ניתן בהחלט לצרף להבניית העמותה כ”מקום עבודה” גם את הבנייתה כקהילה, ואת צוות העמותה כחלק מהקהילה הזאת. בעניין זה אינני מסכים עם יצירת היררכיה בין התפיסות הללו, כפי שמשתמע מדבריו של אבי מנקס בראיון, לפיהם הגדרת צוות העמותה כ”עובדים” היא תפיסה יותר מתקדמת בהשוואה לזו המיושנת של העמותה כ”משפחה” (שהיא למעשה סוג של קהילה). בניגוד לגישה זו, אני סבור ששני האופקים הללו יכולים וצריכים לדור בכפיפה אחת. למעשה, האופק הקהילתי יש בו אפיקים יעילים לא פחות, ואולי אפילו יותר, להתמודדות עם ההגמוניה הקפיטליסטית, ובה בעת גם להוראת הדרך אל מעבר לה.

דוגמה מרכזית לאופן שבו הבנ(י)ה עצמית של עמותה כקהילה יכולה להיות לעזר היא בתחום המימון – נושא כאוב לאור התלות הרבה של עמותות חברתיות כיום במימון שמגיע מקרנות. האלטרנטיבה הנכונה, הצודקת והדמוקרטית ביותר למימון מבוסס-קרנות הוא מימון מבוסס-קהילה. אציין כאן שני מקרים מאוד מוצלחים, שבהם ארגון חברתי מקיים את עצמו לאורך שנים על בסיס מימון קהילתי. מקרה אחד הוא עמותת “תובנה” לתירגול מדיטציה. זוהי עמותה שמאה אחוז מהפעילות שלה מתבססת על “דאנא” – מושג בודהיסטי שפירושו “נדיבות הלב” – של משתתפי הפעילויות שלה.  אין שום תג מחיר על אף אחת מהפעילויות של העמותה; כל אחד ואחת משתתפת בפעילויות כפי צורכה ומשלמת כפי יכולתה ורצונה. יתרה מכך, המודל הזה לא רק עובד זה שנים אלא מצליח באופן מסחרר, ופעילות העמותה רק הולכת ומתרחבת משנה לשנה.

מקרה נוסף של מימון מבוסס-קהילה היא רשת תחנות הרדיו הרדיקלית “פאסיפיקה” (Pacifica) בארה”ב. הרשת, הכוללת חמש תחנות מניו יורק וושינגטון במזרח ארה”ב ועד לברקלי ולוס אנג’לס במערבה, מתקיימת באופן כמעט בלעדי מתרומות של מאזיניהן (listener-sponsored radio). מדובר במודל שנבנה במכוון על מנת להימנע מהצורך להיתלות בכספיהם של תאגידים ושאר בעלי עניין, והוא מתקיים בהצלחה כבר למעלה משישה עשורים. מודל המימון הקהילתי הזה (שקיים כמובן גם במגזרים אחרים, כולל עסקיים, בצורה של קואופרטיבים וכדומה) מאפשר לעמותות הללו להתקיים במידה משמעותית “מתחת לרדאר” של ההגמוניה הקפיטליסטית. ארוכה כמובן הדרך עד שעמותה שהיום תלויה לחלוטין במימון של קרנות תתחיל לממן עצמה באופן משמעותי על ידי הקהילה שלה, אבל אפשר וצריך לפחות להתחיל לזוז בכיוון.

ומה באשר ליחסי האנוש המתקיימים בין אלה המעורבות ומעורבים בפעילות השוטפת של עמותות (הנהלה, צוות בשכר)? אולי בתחום זה כדאי דווקא לתת עדיפות יתרה להמשגתם כ”יחסי עבודה” על פני אלטרנטיבות כמו “קהילה” או “משפחה”? אף על פי שאני נוטה להעדיף את המסגרת המושגית הקהילתית על פני זו המשפחתית, הרי שדווקא ההשוואה החריפה יותר, הניגודית לכאורה, בין “עבודה” לבין “משפחה” – כפי שזו מוצגת בין השאר בראיון על ידי מנקס – עשויה לספק לנו תובנות מעניינות יותר. שורשי העומק של ההנגדה נעוצים בכך שמושג המשפחה משויך באופן מסורתי לספירה הפרטית, בעוד שמושג העבודה מובנה על ידי איגודים מקצועיים דמוקרטים כמו “כוח לעובדים” כמושג פוליטי מובהק. הרי איגודים מסוג זה צמחו באופן היסטורי כתגובת נגד למגמה הליברלית-קפיטליסטית לשייך את הפעילות הכלכלית כולה לספירה הפרטית: יחסי עבודה, על פי גישה זו (הליברלית) איננה אלא יחסים חוזיים בין אנשים פרטיים. ואילו איגודים דמוקרטים מושתתים על התפיסה שיחסי עבודה אינם אלא סוג מובחן של יחסי עוצמה א-סימטריים, שבהם עובדים משועבדים ומנוצלים על ידי ההון. בהקשר זה, חתירתם המבורכת של איגודים כאלה לדמוקרטיזציה של מקום העבודה חושפת ומערערת את הנסיון של הליברליזם הכלכלי להסוות ולהנציח את יחסי הניצול הקפיטליסטים על ידי הצגתם כעניין פרטי.

אך הנה, ארבעה עשורים ויותר של מחשבה פמיניסטית נתנו ביסוס איתן לתובנה שגם המשפחה המודרנית-הפטריארכלית היא אתר מובהק של יחסי כוח וניצול, לא פחות מהכלכלה הקפיטליסטית. מכאן האמירה הפמיניסטית הידועה ש”הפרטי הוא ציבורי”. ולקביעה זו יש גם את הצד השני שלה: קרי, שהספירה הציבורית יכולה וצריכה לתת מקום בקרבה גם למושגים וערכים המזוהים באופן מסורתי עם הספירה הפרטית-המשפחתית (למעשה האמירה הפמיניסטית שהפרטי הוא ציבורי קוראת תיגר עמוק לא רק על התפיסה המסורתית של שתי הספירות הללו בנפרד, אלא גם על עצם הרעיון שניתן לתפוס את הפרטי והציבורי באופן דיכוטומי כשתי קטגוריות המובחנות היטב זו מזו).

אפשר ללא ספק להבין את החשדנות הקיימת בחוגים פרוגרסיביים כלפי מושג המשפחה; שכן בשיח הציבורי של ימינו הוא נוטה להיות מזוהה עם אג’נדה שמרנית אשר יוצקת למושג זה ערכים פטריארכליים והטרונורמטיביים. אך האם עלינו להפקיר את מושג המשפחה בידי השמרנות? הרי מבחינה סוציולוגית, בעשורים האחרונים ישנה עליה משמעותית בקונפיגורציות משפחתיות אשר אינן תואמות את תבנית המשפחה המסורתית. על אלה ניתן למנות משפחות חד-מיניות וחד-הוריות לסוגיהן, וכן תצורות יותר מורכבות כגון שתי אמהות חד-הוריות (או יותר) אשר חולקות זו עם זו את ביתן ו/או את גידול ילדיהן. מדוע שעמותות פרוגרסיביות לא יקבלו השראה מתצורות משפחתיות כאלה? כך יינתן האות להעתקה אל הספירה הציבורית של ערכים ואיכויות חשובות שבחברה הפטריארכלית תויגו כ”נשיות”, הובנו על בסיס זה כנחותות ביחס לאלה ה”גבריות”, ונדחקו (יחד עם הנשים הנושאות אותן) אל הספירה הפרטית: איכויות כמו אהבה והקשבה, רגישות והכלה, רוך וחמלה.

חשוב לי להדגיש שאינני קורא לזנוח כליל את החשיבה במונחים של (יחסי) עבודה. אך אני כן קורא לשקע את שיח העבודה בשיח האהבה; להזמין את הידיים העובדות להתחמם לאורו של הלב האוהב. לאפשר לאיכויות הלב לזרום בעורקי העמותה וביחסי האנוש שלה כאנרגיה חיונית, מעצימה ומשחררת, פתוחה ושוויונית, ולא להמשיך ולכלוא את עצמנו בתוך הפחד מפני גרסאות שמרניות ודכאניות של האיכויות הללו. אני מאמין שמתוך ההפריה ההדדית של שיח העבודה ושיח הקהילה והאהבה יכול לצמוח אופק חדש, דמוקרטי יותר, צודק יותר, אוהב יותר – ופוסט-קפיטליסטי לא רק ביחסי העבודה אלא גם ביחסי האנוש שהוא מאפשר.

הכותב חבר בוועד המנהל של עמותת זוכרות