שוב נתניהו מצליח למשוך אחריו עדר תומכים – כולל מרצ – בגל ההסתה הנוכחי כנגד חברי הכנסת מטעם בל"ד. הוא משקף את מה שמרבית החברה הישראלית חושבת: זכויות הערבים בישראל מותנות ברמת הכניעות שלהם
אילו פנים יהיו למחאה בקיץ 2012? האם חיבוק הדוב הממסדי ישתק אותה או שמא היא תצליח לשרטט דווקא מתוך האמצעים שמפנה נגדה השלטון את הכשל השיטתי ולפעול נגדו? עוז גורה בוחן את אופי ההפגנות לקראת ה-14 ביולי, במלאת שנה לפרוץ המחאה החברתית
אנחנו נמצאים בנקודת הצטלבות חדשה במאבקי הקרקעות הארוכים של המזרחים והפלסטינים, רגע נדיר של אפשרות לסולידריות תוך הכרה בסיפורים השונים של החברה הישראלית – ולא השתקה שלהם. סיכום ביניים של מחאת האוהלים, חלק א'
ושוב המילים על אחריות תקציבית ושמירה על מסגרת התקציב ותקציבים לא זעומים וחמש שנים ואפילו מהפך. אבל חלק מהחוקים כבר פה – רק שהממשלה לא טורחת ליישם אותם. לקראת המלצות ועדת טרכטנברג
ממשלת נתניהו-ליברמן עמדה על שני יסודות מרכזיים: הקפיטליסטי, שהיטיב עם בעלי ההון, והלאומני, שעסק בהפחדה והסתה נגד ערבים ושמאלנים. לממשלה כזאת לא מגיעה הזדמנות שנייה – תפקידה ההיסטורי של תנועת המחאה הוא להביא להחלפתה
במקום להסתמך על גופי המדינה, הוציאה המדינה מכרז "לגיבוש אסטרטגיה כלכלית-חברתית למדינת ישראל". אם חברת ייעוץ אסטרטגי בינלאומית היא המנהיגה אותנו, מה המשמעות של הטלת פתק בקלפי?
העיתונאים האשכנזים אהבו את סיפור בן העניים שהגיע לגדולה; הפוליטיקאים האשכנזים העדיפו את הבינוניות הצייתנית, על רקע איום הפנתרים השחורים; הוא תפס את עצמו כנסיך שמחלק נדבות אבל לא עשה דבר למען ציבור העובדים וקידם הפרטה. מה בעצם היו ההישגים הפוליטיים של משה קצב כל השנים ששימש כנבחר ציבור?