תנועת ״תור הזהב״ נראית כהתפתחות פוליטית טבעית של ההתעוררות המזרחית בשנים האחרונות. אך לצד ההתרגשות, דרושה גם בשורה קונקרטית יותר ועמדות ברורות בסוגיות כמו דת ומדינה, מדיניות חוץ וביטחון
״אמנם לא זכיתי להשתתף באחת מההפגנות הגדולות של הפנתרים השחורים, אבל אני זוכה בימים אלו להיות חלק מהיסטוריה בהתהוות״: נופר עיני, ממייסדות תנועת ״תור הזהב – עכשיו תורנו״, מספרת על חוויותיה כפעילה בתנועה שעושה את צעדיה הראשונים
איוש עיר הבה״דים החל וכבר ברור שהפרויקט מיטיב הרבה יותר עם רמת נגב העשירה מאשר עם ירוחם. הבלוף שהבטיח מקומות תעסוקה, תנופת פיתוח וגאולת הפריפריה מההזנחה ומהדיכוי – מתפוצץ לנו בפנים
אני ממליצה לכל ניאו-ליברליסט וקפיטליסט לבוא לחנך שלוש שנים בתיכון מוסלל בפריפריה בכיתה של תלמידים מתקשים – ולבחון את האידיאולוגיה האכזרית הזאת מול העוני, הפערים וההזנחה הממוסדת
לא משנה במי בחרו תושבי הפריפריה, לא הושקעו בהם אותם משאבים ולא ניתנו להם אותן הזדמנויות. על תושבי החצר האחורית הגדולה של המדינה לנצל את הכוח האלקטורלי הזה ולא להסתפק בשריונים בתוך המפלגות השונות
הרעיון של אפליה בדיור כל-כך יסודי במציאות הישראלית, עד שלחלקים רחבים בציבור הוא נראה כמובן מאליו. אל מול ההתפרצויות הגזעניות של “באמונה” ושל ההפגנות בעפולה, אנחנו צריכים ליצור מאבק אזרחי לחברה עירונית ויישובית מגוונת ומשותפת
החטיבה להתיישבות, שהתנהלותה מתאימה יותר לימי “חומה ומגדל” ולא להליכי מנהל תקין של מדינה דמוקרטית ריבונית, מעדיפה באופן מובהק את ההתנחלויות על הפריפריה ונגועה בשחיתות. והמצב הקיים עשוי להתקבע בחסותו של לא אחר מראש הממשלה