היסוד החתרני הנישא על גבם של הדימויים הקולנועיים יכול לעודד אותם לדמיין מציאות חלופית המעניקה מקום ליסודות ולמאפיינים הנדחקים לשוליים בסדר החברתי הקיים. יוסי יונה על האסתטי והפוליטי בספרה של מירב אלוש לברון "לנגד עיניים מזרחיות"
סרטו של דוד דרעי "סלאח, פה זה ארץ ישראל" עושה עבודה טובה בלשבור את הלב. דרך נקודת מבטם של תושבי ירוחם שרואים עכשיו בפעם הראשונה את "התמונה הגדולה" אנחנו יכולים לחוות את הייאוש, האכזבה ותחושת הבגידה העמוקה של הציונות והמדינה
הסרט "דימונה טוויסט" מייצר אשליה שהסיפור המוצג בו מקיף את כל קשת ההוויה המזרחית, אולם בפועל הוא מאשרר בדיוק את אותה מציאות מזרחית אחידה שנקודת המבט ההגמונית-אשכנזית מסוגלת להכיל, דרך בחירה סלקטיבית של הנשים המופיעות בו ואופני העריכה של סיפוריהן
בידיים חשופות ובמבט צלול שרטטה רונית אלקבץ את קטבי הנפש, את הקרב המתחולל תדיר בין מה שגורלך הכתיב לך לבין תשוקותייך. היא פירקה לגורמים את יסודות האהבה, הבריקה ומירקה עד שהבהיקו כמו מראה. לזכרה
הקול שלה, הנשבר לפרקים, מצטרד לרגע, מבטא של עברית ישראלית אבל לא מכאן. המבט, הנושא כאב של זיכרון, לא רק של הסיפור שהיא מספרת עכשיו בסרט זה או אחר. שחקנית שמעבירה במבע אחד מה זה להיות אשה בעולם, מה זה להיות אשה כמו ויויאן אמסלם במקום הזה. יהי זכרה ברוך
שני מנחים אשכנזים דרשו מהשחקנית רונית אלקבץ לתאר את מסתרי הצלחתה ולהצדיקה – דרישה קבועה ומבזה מנשים מזרחיות. השאלה הבאה שלהם כבר לא זכתה למענה, ונראה שכולנו קמנו ועזבנו את האולפן יחד איתה