כי הזקן אמר: מוכרחים להפלות
שנים לא הייתי בהקרנה כל-כך יצרית. אולם-הקולנוע היה מלא עד אפס מקום, ובניגוד להקרנות תיעודיות אחרות גם צעיר ומגוון. תוך כדי ההקרנה אנשים צעקו על המסך, החליפו משפטים בינם לבין עצמם, הזדעזעו לרגע וניסו, לעתים, לתרץ, למה בכל זאת “לא הייתה להם ברירה”. היה נדמה שעוד רגע, קמים יושבי האולם ויוצאים החוצה, אל הרחוב, לדרוש צדק, אולי אפילו לדרוש נקם. אבל ממי?
* * *
אם עוד לא שמעתם על סרטו של דוד דרעי ״סלאח פה זה ארץ ישראל״, סביר להניח שתשמעו עליו בקרוב. הסרט התיעודי, זוכה פרס התסריט והבימוי בפסטיבל דוקאביב השנה, מרכז בתוכו גילויים חדשים ומרעישים על מדיניות פיזור האוכלוסין של שנות החמישים ומראה, שבניגוד למקובל לחשוב, הפניית העולים ממדינות ערב לעיירות פיתוח נידחות והרחק ממרכזי הערים לא היה צעד של “אין ברירה”, של “מדינה בכאוס” שפועלת “בלית ברירה”, אלא מדיניות מכוונת, מושכלת, שנהגתה בקור רוח מוחלט בחדרי ישיבות ותועדה באינספור פרוטוקולים שרואים עכשיו אור לראשונה.
בשיחה שלאחר ההקרנה, סיפר דרעי שהיה לו קשה בהתחלה לשכנע את הקרנות לתמוך בסרט. “מה כבר אפשר לחדש בנושא”, שאלו אותו. ואכן, השאלה הזאת יכולה גם להתעורר אצל הצופה הפוטנציאלי, בייחוד כזה שמרגיש מותקף על ידי העמדה המזרחית-הביקורתית. ניתן לצפות לתשובות כמו: “לכולם היה קשה”, “גם ההורים שלי היו במעברה”, “הייתה גזענות, אבל לא הייתה ברירה”. אבל האמת היא שהשורשים של התגובה הזאת מוקדמים, אפילו מוקדמים מאוד. באחד הרגעים החזקים בסרט, מצוטט באחד הפרוטוקולים דוד בן-גוריון, הזקן “החביב”, שאומר מבלי למצמץ: כן, אכן מדובר באפליה. אבל זאת “אפליה מוכרחת”.
אני מרשה לעצמי חופש-סטטיסטי ומנחש שעדיין אחוזים גדולים מקרב האשכנזים בארץ, אלו שלא נפגעו מאותה אפליה, עדיין תופסים את פעולת פיזור האוכלוסין של שנות החמישים בדיוק בצורה הזאת. הכרח מגונה, שטבול במידה של פטרוניות וגזענות, אבל היה הכרחי לטובת “המדינה”.
אבל לפני שנשאל את עצמנו מה היא אותה “אפליה מוכרחת” ולמה בדיוק היא הייתה הכרחית, שווה להבין ממה היא מורכבת. מבלי להיכנס לפרטי הפרטים שמתוארים בסרט, אפשר לתמצת את זה באופן הבא: הציונות הפכה את יהודי ערב לאסירים בציון. לא באופן מטאפורי, אלא באופן ממשי. היא העלתה מאות-אלפי אנשים אל פינות שכוחות אל, נטולות תשתיות ותנאים בסיסיים למגורי אדם ואסרה עליהם באינספור דרכים לעזוב. איזה דרכים? כל הדרכים היו לגיטימיות: הפעלת כוח, מניפולציות, שקרים, שוחד, איום בלקיחת ילדים, מניעת פרנסה ותנאים סוציאליים ומה-לא. בכך גזרה על מאות אלפי יוצאי מדינות ערב עתיד כלכלי, חברתי, תרבותי ופוליטי עגום מאוד. אמו של דרעי מספרת שבמשך 4 שנים הייתה הולכת ומנסה למצוא דרך החוצה מירוחם, יום-יום, פעם אחר פעם סירבו לה ואיימו עליה שלא תעזוב. בסופו של דבר, השלימה עם גזירת הגורל הציונית והתייאשה.
סרטו של דרעי עושה עבודה טובה בלשבור את הלב. דרך נקודת מבטם של תושבי ירוחם, חלקם בני משפחתו, שרואים עכשיו בפעם הראשונה את “התמונה הגדולה” אנחנו יכולים לחוות ממש את הייאוש, האכזבה ותחושת הבגידה העמוקה של הציונות והמדינה. שם הסרט רומז שגם היום מתקשים חלק גדול מאוהבי-ישראל האלה להביע ביקורת כלפי הציונות או המדינה. אבל יהיה זה חטא גדול לאמת ולמורכבות שלה אם היא תסתכם רק בתנועה הרגשית אצל הדמויות והצופה, והתקפלות חזרה אל האשליה שהביקורת המזרחית היא אלמנט “רגשי” של “היעלבות”.
ופה אולי חולשתו של הסרט. הוא מצליח לשרטט בצורה מדויקת ואכזרית את המהלך ההיסטורי שהוביל לפיזור האוכלוסייה. הוא מציג את קור הרוח ואת הגזענות בה נעשו הדברים. הוא גם רומז להשלכות של זה על עתיד המדינה והמציאות שלנו היום. אבל שאלה אחת לא נשאלת, שאלה חשובה מאוד: האם זה באמת היה הכרחי? ומה היה קורה אילולא זה היה קורה? אילולא היו משתמשים ביהודי מדינות ערב כממלאי-מקום לערבים שנטשו את כפריהם אחרי מלחמת העצמאות? מה היה קורה אילולא הוקמו עיירות פיתוח נחשלות והמהגרים היו משתלבים במרכזי התרבות והכלכלה הישראלים?
אולי הגיע הזמן לספר סיפור אחר: את הסיפור של המדינה שפספסנו. את המדינה שלא בנינו. את החברה שלא הקמנו. אולי במקום ״להבין״ שהיה מדובר ב״אפליה מוכרחת״, נבין שהאפליה הזאת היא אבן היסוד המקוללת, החטא הקדמון של החברה הישראלית
לחלק מהישראלים החזון הזה הוא חזון אימים. בסתר, בלבם, הם נושמים לרווחה שאנחנו לא “מדינת לבנט”. הם נושמים לרווחה שיהודי ערב לא השתלבו באמת במרכזי הערים והתרבות. הם עדיין מחזיקים בעמדתו הגזענית של דוד בן גוריון שהיה מדובר ב”אפליה מוכרחת”. אבל אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מה הפסדנו כולנו – מזרחים ואשכנזים – מהפעולה הזאת. איזה עושר תרבותי, כלכלי וחברתי הלך לאבדון. איזה אפשרות לחברת מופת אמיתית איבדנו בדרך, בתירוץ של חברה “סוציאליסטית” ו”הפרחת השממה”. באיזה עמדה נוראית קלעו מקימי המדינה הציונית את אחיהם ואחינו האשכנזים, שבעל כורחם הפכו למדכאים.
אולי הגיע הזמן לספר סיפור אחר: את הסיפור של המדינה שפספסנו. את המדינה שלא בנינו. את החברה שלא הקמנו. אולי במקום ״להבין״ שהיה מדובר ב״אפליה מוכרחת״, נבין שהאפליה הזאת היא אבן היסוד המקוללת, החטא הקדמון, של החברה הישראלית ושהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.
* * *
בשורה 12 באולם ישבו זוג נשים מבוגרות, ממוצא אשכנזי. אחת מהן מלמלה לעצמה, במהלך ההקרנה, “אבל אני לא מבינה מה הבעיה, מה רע לגור בירוחם?”. האולם היה קריר וממוזג היטב. לבסוף פנה אליה בחור שישב לידה ואמר לה בזעם: “תלכי את לגור בירוחם”. היא השתתקה לרגע. חשבתי לעצמי שהתשובה לשאלה הזאת ברורה מאליה.
גם היום, שבעים שנה אחרי הקמת המדינה, ברור לכל ישראלי מה זה בדיוק אומר לגור בירוחם, או באופקים, או בבית שאן. זה אומר פרנסה פחות טובה, הזדמנויות פחות טובות, השכלה פחות טובה. אי-גישה למשאבים, תרבות וכסף. זה אומר הווה מחורבן ועתיד מוגבל. דרעי, בסרטו, מתאר את הרצון העז שלו, כבר מגיל צעיר, לברוח מירוחם. לברוח מהמקום שאמור להיות הבית. איך אני יודע? גם אני התחריתי בחברים שלי מי יברח ראשון מהעיר בה נולדתי. אני הצלחתי לברוח בגיל 18, ואני הייתי הבחור שצעק עליה.


