היא נוירולוגית בכירה, העובדה שיש עינויים בישראל מוציאה אותה מדעתה, והיא פועלת כדי להוציא את הפרקטיקה הזו מחוץ לחוק. בטינה בירמנס, יו”ר הוועד המנהל של הוועד הציבורי נגד עינויים, מתארחת באקטיב-אגרסיב
המהלך של ממשלת ישראל הוא צעד מאפיונרי קלאסי של סחיטה באיומים: מטילים אימה, יוצרים כאוס ומחסלים את הביטחון האישי כדי להשיג שליטה וציות מפוחד לתכתיבי הכוח המתעלל בתירוץ מזויף של “מתן הגנה”
אסור לסמוך בעיניים עצומות על המדינה או על בעלי ההון, אבל גם אסור להיקלע להלך רוח פרנואידי – סולידריות, נדיבות ועזרה הדדית מצילות חיים ומסייעות לכולן בעת משבר הקורונה
מסמכי המעברות “גנוזים”, תיקים ותעודות בעניין ילדי תימן “אבדו”, כמו גם אלה של מוקרני הגזזת. ארכיון משטרת חיפה מתקופת ואדי סאליב “נשרף” באורח פלא. הפרוטוקולים על הפנתרים “חסויים”. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון של התוקפן. לכן, כפעולה פוליטית כאן ועכשיו, חייבים לדרוש מאבק ציבורי ומשפטי לחשיפת האמת
נסיעתו של מג’ד כיאל לכנס בביירות הרבה יותר חשובה מזכותו למלא את תפקידו כעיתונאי. הרבה יותר בסיסית. זו זכות שצריכה להיות שמורה לו ללא קשר לעיסוקו – היא שמורה לו בהיותו אדם, ערבי ופלסטיני, שגמע בשקיקה מהשפע התרבותי שביירות סיפקה ומספקת לנו בנדיבות
הסרט “שומרי הסף” מציג תמונת מציאות עגומה. הוא מציג קלקול, עוון וחטא. אבל לרגע הוא אינו מסמן את מקורם אלא דוחק את צופיו לחיקו של האוהב ולחיבוקו העוטף של הגיבור המיוסר, איש השב”כ. ביקורת
כאשר מצלמות חושפות את המרחק שבין עדויות שוטרים לאמת, ברור שרצוי למנוע את הימצאותן ככל האפשר – כך שלא מפתיע כי רוב חברי ועדת השרים לחקיקה תומכים בהצעת חוק לאפשר למשטרה שלא לתעד חקירת חשודים בעבירות ביטחון. ישי מנוחין על תרבות השקר
גורלם של מאות עצורים מנהליים ואלפי אסירים המסווגים כבטחוניים נשלט על ידי תחום אפל שלאיש פרט השב”כ אין גישה אליו. רימא איוב על הצלחת מאבקו של ח’דר עדנאן כנגד כל הסיכויים