מאות הרוגים בעזה, על הפצועים אפילו לא מדווחים לנו. הפצועים שמשפחותיהם יתקשרו לרופאים לזכויות אדם בין המבצע הזה למבצע הבא, שכן שוב החרבנו את תשתיות הבריאות, את בתי החולים, את מוסדות השיקום
לכאורה, הייתי אמור כמעט ליהנות מן העובדה ש”הארץ” הסלים את המלחמה ב”ספיר סבח” ותיאר אותה בקריקטורה היומית כרוצחת סדרתית. אבל מדובר בהסתה מהסוג הנמוך ביותר. יש כאן כל כך הרבה קיצורי דרך למחשבה וכל כך הרבה מיזוגניות ושנאת אחר, שקשה לתאר
בין מרוקו לאשדוד, בין ביאליק לבן גוריון: פרק ראשון מספרו החדש של סמי שלום שטרית, “יהודית ודמוקרטית: מבחן בְּחינוך – חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה” בהוצאת בימת קדם
הגיע הזמן לחסוך באנרגיות היקרות שמופנות לביקורת אינסופית על ה”שמאל” ולחכות לטרנספורמציה בתודעה או בפרקטיקות. כדאי להודות – יש סיכוי טוב שזה לא הולך לקרות. בינתיים אנחנו, המשפחות והקהילות שלנו ממשיכים להיות שותפים למפעל אלימות, דיכוי והרג
במופע האימים שלו בכנס שדן בתנאי האפשרות של אוניברסיטה ציבורית וחופשית בישראל ואחר כך במאמר ב”הארץ”, סימן פרופ’ אריאל רובינשטיין את המארגנים כשמאל קיצוני – ובכך בעצם הצטרף לשאר המאיימים לחנוק את מעט המרחב שנותר למחשבה הביקורתית כאן
הבחירה בין הפקדת זכותם של בני-האדם לבית או בידי משטר אלים במהותו או בידי בעלי הון, היא עקרה ומייאשת. האם אפשר להשתחרר מלפיתת החנק הזאת? שיחה עם סבסטיאן שיפֶּר על אפשרות אוטונומית לדיור ציבורי (ואיך זה לשלם שכר דירה לעצמך)
תוכנית פראוור הגנוזה ועימה הרעיון שאפשר להעביר בכפייה אוכלוסיית ילידים ולייצר עבורה מרחב מחייה לגיטימי, כמו נשלפו ממגירתו המאובקת של הנדריק פרוורד, ארכיטקט האפרטהייד בדרום אפריקה. ושם זה ממש לא עבד
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
