קריאה בשלושה סרטים שעולם המושגים המוסרי של גיבוריהם נשען על קודים חברתיים שאינם חלק משיח אוניברסלי ורציונלי, אלא כזה שנטוע בקהילת שוליים ונתון למשא ומתן
אהובה עוזרי, שהלכה השבוע לעולמה, סירבה בעקביות להיכנס לתבניות שהחברה הישראלית ייעדה לה כאישה, כמזרחית וכמוזיקאית, והצליחה ליצור שפה מוזיקלית מקומית חדשה שהייתה גם אקט פוליטי מובהק. לזכרה
התחושה כי תרבותם של יהודי ארצות ערב נעלמה מתוכניות הלימודים באוניברסיטה ונותקה מהדיון בתרבות המזרחית בארץ, הובילה אותנו לחשיבה על תיקון השיח. מובילי התוכנית החדשה ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתואר ראשון שתחל ב-2017 מספרים על התהליך להקמתה
מה ההבדל בתפיסה העצמית של מזרחים עם עור בהיר לעומת מי שעורם כהה? איך האופן בו ״עוברים״ בעולם משפיע, למשל, על ההזדהות עם המאבק המזרחי? במקום לדבר על אותנטיות ולגיטימיות של ״המזרחי הנכון״ חשוב שנדבר ונלמד להכיר חוויות גוף-זהות מורכבות
לא כל דבר בעולם הוא שירה. סבבה. אבל הדיון בה, בהבחנה הזאת ובגבולותיה, הוא לא רק עקר, חסר תוחלת, ונגוע בפוביות אליטיסטיות (ואף, לעתים, סטרייט-אפ גזעניות) אלא גם משעמם תחת. תכתבו שירה, תקראו שירה, אבל למען השם, תפסיקו לדבר על מהי שירה
שרת התרבות מירי רגב טופחה לתפקיד ״מנהיגת העם האותנטית״ של המשטר הציוני. הנסיקה שלה חושפת ש״השיבה הביתה למזרחיות״ לא גרמה לה ולפנתרים החדשים להתגבר על הביטול העצמי שלהם, והכפיים הן כלל לא הבעיה – אלא למי היא מוחאת אותן
מה הייתם אומרים על מבקר טלוויזיה שמשתמש בחוסר מודעות במילה ״פרחה״, טוען שהפוך זה קפה אשכנזי, רדוף על ידי שדים עדתיים שמדברים ב-ח׳ ו-ע׳ ובטוח שגנבו לו את המדינה?
שני הקליפים הרשמיים ששוחררו לרגל שבוע הגאווה – לשיריהם של דודו אהרון ורותם שפי – מצליחים להיות סקסיסטיים, טרנספובים, מיזוגנים, גזענים, הומופוביים ופשוט פוגעניים. תשע סיבות למה