סיפורו של שלום נגר, תליינו של אדולף אייכמן שחזר בתשובה והפך לשוחט, מתנגד ומאתגר את המהות של זיכרון השואה. גלי עמרן בעקבות הסרט התיעודי שנעשה על סיפור חייו
"הרי זה לא שיש לך משפחה משם, נכון?" שואלים אותי כשאני מדריכה סיורים ביד ושם. אכן חשוב כבר שיישמע גם סיפורן של הקהילות הלא-אירופאיות בשואה, אבל אני מסרבת לקחת חלק בריקוד המוות של "מי, כמה ואיך סבלה יותר"
גזל כתבי יד של יהודים מתימן, איסופם של עשרות-אלפי ספרים בבעלות פלסטינית והפיכתם לחלק מאוספי הספרייה, והמאבקים הפוליטיים סביב חלוקתם מחדש של ספרי קורבנות השואה – שלוש פרשות על גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית, המחדדות את הזיקה בין ספרות לאלימות חברתית-פוליטית. מתוך הספר החדש בנושא, "אקס ליבריס"
האתוס הלאומי שהתהווה כאן יונק בעיקר ואולי רק ממקורות אשכנזיים. לכן, טליתות מגואלות בדם הן לעולם אסוציאציה לפרעות קישינב או לשואה. גם כאשר נושאת האסוציאציה היא אמילי עמרוסי, בת למשפחת דילהרוזה הספרדית
והנה אמא שלי עמדה להתקבל לשואה, כשמאחוריה שישים שנות עבודה מאומצת בניקיון ללא אף יום מחלה וללא כל קרן פנסיה, ולפניה, סוף סוף, העתיד. אלא שאת העברות הכספים יש לראות לא כהכרה מאוחרת במעמדם של הניצולים החדשים, אלא כתקציבי רווחה סקטוריאליים במדינה שמתעקשת שלא להעביר כספי רווחה לנזקקיה
אחדים מהם שקועים עמוק בתוך "קנאת שואה", רוצים להיות גם, רוצים שגם להם יהיו ניצולים במשפחה. מנגד, יש מי שתובעים את חלקה של משפחתם ובני קהילתם בזיכרון השואה ההיסטורי והממסדי. בתיה שמעוני על הדיאלוג שמנהלים סופרים וסופרות מזרחים עם השואה
בתוך הזוועה הגדולה הקרויה "שואה", היו נשים קורבנות ייחודים של פשיעה. בכללן, הנשים היהודיות של סלוניקי – קורבנות של השמדת-עם גזענית ושל השתכחות החורבן המוחלט שעברה יהדות ספרד. נשים שבושה וצנעה דנו אותן לשתיקה
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
