“החברוּת בקולקטיב מזרחי-אזרחי אינה פתוחה רק למזרחים, היא אינה ארגון אתני, היא ארגון של סדר יום מדיני וחברתי חדש. אנו רוצות שלכל ישראלי תהיה נקודת מבט מזרחית”. הנאום המלא של אורית ואקנין במוצאי השבת האחרונה בראש העין
על איזו דמוקרטיה נלחמים כשאין הבדל משמעותי בין “צריך למחוק את חווארה” של בצלאל סמוטריץ’ ל”החזרתי את עזה לתקופת האבן” של בני גנץ? תום מהגר משרטט קווים לדמות מערכת משפטית שמכשירה כיבוש
התרסקות המיתוס והכרה בכך שהוא פיקציה, משמעותה ויתור על הרעיון של ״מדינה יהודית״ ומיטוט הפרויקט הציוני כולו, ולכן צריך להמציא כל פעם מיתוס חדש ולחיות אותו. מחשבות בעקבות הסדרה “מכונת המיתוסים” של אורי רוזנווקס
בתקשורת הישראלית מכנים את מחנה הפליטים ג’נין “קן צרעות”, אבל לא מתעכבים על נסיבות הקמתו ב-1953: מתן מענה זמני לפליטי הנכבה מחיפא ומצפון פלסטין שגורשו או נאלצו לעזוב בימי הקמת מדינת ישראל
מיכאל מנקין מסכם את כנס השמאל האמוני, ופורש את משנת הגוף החדש, שמבקש להיות בית פוליטי, ולא מפלגה: “כל היוזמים פעילים נגד הכיבוש, מאמינים בשוויון בין יהודים וערבים, ומחזיקים בעמדות סוציאליסטיות”
מה גורם לקהל פלסטיני לחוש זיקה כה עזה ל”עץ התאנה”? דומה כי האנושיות של ראידה טאה ושל סיפור חייה מעניקה ממד מעשי לשיבה שרבים מהם היו רוצים לממש, אלמלא המדיניות הישראלית שרואה בזכות השיבה התאבדות ציונית, חוששת ממנה ונאבקת בה
קשה למצוא דובר מהיישוב העברי באותה תקופה שלא הילל את כיבוש סלמה וטיהורה או שלא היה שותף להשתקת מעשה הגירוש ומחיקת תושבי הכפר. עידן מורים על כיבוש כפר סלמה
יהודים ויהודיות בישראל רואים בהנפת דגלי פלסטין, בציון הנכבה ובקריאות לשיבה איום ממשי, אולם דווקא התרת הקשר שיצרה הציונות בין קיום לקיום קולוניאלי היא שתאפשר קיום פוליטי יהודי ממשי בישראל
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
