תנועת ״תור הזהב״ נראית כהתפתחות פוליטית טבעית של ההתעוררות המזרחית בשנים האחרונות. אך לצד ההתרגשות, דרושה גם בשורה קונקרטית יותר ועמדות ברורות בסוגיות כמו דת ומדינה, מדיניות חוץ וביטחון
הדו״ח של ״פורום קהלת״ על התארגנות עובדים בישראל הוא מסמך כלכלי ימני, שנתלה בתאצ׳ר וברייגן על מנת להצדיק תופעות כמו עובדי קבלן, שבירת התארגנויות עובדים ושביתות ורווח כלכלי למעסיקים על חשבון העובדים. אין לו שום עניין בצמצום אי-שוויון או בצדק חברתי. סקירת עומק
״אמנם לא זכיתי להשתתף באחת מההפגנות הגדולות של הפנתרים השחורים, אבל אני זוכה בימים אלו להיות חלק מהיסטוריה בהתהוות״: נופר עיני, ממייסדות תנועת ״תור הזהב – עכשיו תורנו״, מספרת על חוויותיה כפעילה בתנועה שעושה את צעדיה הראשונים
איוש עיר הבה״דים החל וכבר ברור שהפרויקט מיטיב הרבה יותר עם רמת נגב העשירה מאשר עם ירוחם. הבלוף שהבטיח מקומות תעסוקה, תנופת פיתוח וגאולת הפריפריה מההזנחה ומהדיכוי – מתפוצץ לנו בפנים
חוסר ההוגנות התקציבית כלפי המגזר הערבי בישראל היא בעיה מתמשכת, אותה כל אדם הגון צריך לרצות לפתור. אז מדוע הגישה הכללית היא ״שיגידו תודה״? ומדוע נתניהו והכנסת בוחרים, שוב ושוב, להשפיל אוכלוסייה זו?
״מגש הכסף״ עושה הכל – מלבד פוליטיזציה של הכלכלה הישראלית. דורון צברי וגיבוריו לא רצו לדבר ״עדתית״, “מגדרית”, “לאומית” או “מעמדית”. כך נפלו רוב שיניה החדות של הביקורת, שאינה קוראת לעניים ולעניות בישראל בשמם המלא – ערבים, נשים, מזרחים
פוליטיקאים ישראלים ממהרים לחבק את הפריפריה, בעיקר בעתות משבר. אך מי שנכלל ברשימת יישובי הפריפריה לצורכי הטבות מס הם בעיקר קבוצות האינטרנס של חברי הממשלה והקואליציה. כך מסתבר שערבים, למשל, לא יכולים לגור בפריפריה
השאלה איננה האם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם מי שנהנה מזכויות יתר מוכן לוותר עליהן. לא אם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם אנחנו מוכנים לתת יד לשליטה ודיכוי או להעלים מהם עין