לסלאח ודאוד אל-כוויתי יש תפקיד מכריע בהתפתחות המוזיקה העיראקית המודרנית – כמו גם ליהודים רבים אחרים במדינות ערב. בסרט “עיראק’נרול” מבקש דודו טסה, נכדו של דאוד, להתחקות אחר מה שלא יכול היה למצוא בספרי הלימוד ולעשות עימם צדק
ילדים כמו מישל כהן הם התקווה היחידה שלנו להמשך התרבות המזרחית, הוא התשובה הניצחת לחזון הווילה בג’ונגל וכור ההיתוך. אופיר טובול על הפרויקט החדש של יהורם גאון ב”בית הספר למוזיקה”
פניה הכעורים של החברה הישראלית המקדשת וולגאריות הם פני ההגמוניה, ומפעילי המדיניות האלימה שוכנים דווקא בבתי מידות בתל אביב ובקיסריה ולא בבת ים. אבל למה להכיר במציאות אם אפשר פשוט להאשים את המוזיקה המזרחית? תגובה להנדלמן סמית