הגיע הזמן לחסוך באנרגיות היקרות שמופנות לביקורת אינסופית על ה”שמאל” ולחכות לטרנספורמציה בתודעה או בפרקטיקות. כדאי להודות – יש סיכוי טוב שזה לא הולך לקרות. בינתיים אנחנו, המשפחות והקהילות שלנו ממשיכים להיות שותפים למפעל אלימות, דיכוי והרג
לראשי הוועדה למלחמה בעוני אין סבלנות לשמוע את מה שיש לעניים לומר, אולם הם מאד גאים בכך שתאגיד הייעוץ הבינלאומי מקינזי המתמחה ביצירת אוליגרכים ילווה את עבודתם
מחקר חדש על אפליה בשוק התעסוקה הישראלי חוזר ומאשש תוצאות מחקרים קודמים: קורות החיים של יובל הרשקוביץ ועדן אלמוג עדיין יזכו להרבה יותר התייחסות מאשר אלה של יובל אמסלם ו-וואליד חורי
“מאות תושבים עמדו על רציפי הרכבת בבגדי חג. הם עלו על הרכבת ונסעו בה הלוך ושוב, סתם כי זה אפשרי. הם ניצלו אותה לנסיעה לטובת מניקור בעיר הקרובה ולנסיעה בת שעה למרכז המדינה, לטובת קנייה במרכז הקניות הגדול”. חבל שלא דחפו גם כמה סירי קוסקוס ומפרום לידיעה האקזוטית שפורסמה ב”ידיעות”…
ספרו של סר מרטין גילברט מתיימר לסקור את תולדות היהודים ממרוקו ועד אפגניסטאן במשך לא פחות מ-1,400 שנים – וזאת מבלי שגילברט ידע לקרוא ערבית, פרסית או טורקית עוסמאנית. מעניין אם גם הפוך זה היה עובר
עוד מעט יתחילו המוספים וכותבי הטורים לציין עשרים שנה להסכמי אוסלו. אבל קודם צריך לציין עשרים שנה לאחיהם הגדול: הסגר הגדול על השטחים של 1993, זה שביסס את מדיניות ההפרדה
“שלא תעזי לחצות את הכביש, שמעת?!” הייתה אומרת אמא שלי בכל פעם שהרגישה שסף הסקרנות שלי עולה. שכונת הרכבת, שהייתה ממש מעבר לכביש, היא הצד האפל של ילדותי, האזור האסור. עדי מזור על ילדותה בעיר “מעורבת” והחזרה אליה כאדם בוגר
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
