הגעגועים מייסרים אותם, והדיונים בבית המשפט דורשים מהם תעצומות נפש, אך הם נחושים להיאבק למען הצדק ולמען מיגור הגזענות והאלימות המשטרתית. אבי בלכרמן פגש בקריית חיים את בני משפחתו של סלומון טקה ז"ל, שהשבוע מלאה שנה להריגתו בידי שוטר
הליכה – הפעולה המונוטונית והפשוטה של הנחת רגל אחת לפני הרגל השנייה כדי להימנע מנפילה – מתגלה כלא כל כך פשוטה אם אתה שחור. מסה שכדאי לקרוא בימים אלו מתוך האנתולוגיה "לאהוב, לשוטט, להפליג"
אנשים מחלקים מים, ג'ל חיטוי, מסכות ואוכל למפגינים, מתחבקים, רוקדים ושרים. שוטרים כורעים ברך בסולידריות עם המחאה. "I love you, man", אומר מפגין ומתחבק עם מפקד משטרה. הלב מתרחב. רגע אחר כך הוא מתרסק למראה שוטר שמכה מפגין. אורנה צברי מדווחת מלוס אנג'לס
אי דיוקים היסטוריים, ציטוט שמיוחס בטעות לקולין פאוול (כ"אפרו-אמריקני", הוא בוודאי יודע משהו על שחורים) וגזענות ישראלית טובה ומתנשאת. כל אלה בציוץ אחד של עמית סגל ביום הזיכרון ליהודי אתיופיה, שלא ישכחו חלילה להודות לנו, הנאורים שהביאו אותם עד הלום
האידאולוגיה הציונית הכוחנית ומדיניותה הדורסנית של ישראל כלפי מתנגדיה דומה להפליא למדיניות הלאומנית הקיצונית של צוררי היהודים לדורותיהם. הגזענות אותה גזענות, השנאה אותה שנאה
המועמדים הלכו לדרכם, חלקם נסערים, חלקם פגועים מהאשמות והעלבונות שהוטחו בהם. בני המשפחות השכולות ניצבו באולם עטופים באבלם, תוהים מה מכל הדיבורים על חוק יסוד שוויון ועל ועדת חקירה אכן יתממש. דיווח מכנס זועם במרכז פסטורלי שיזמו יוצאי אתיופיה
אנחנו מדברות על הוריו של סלומון טקה ובוכות. ומה נעשה, מה נעשה. זו כבר לא סוגייה פוליטית רחוקה. זה מישהו שמחר יראה את הילדים שלנו ולא יאהב אותם. לא יאהב אותם בכלל. לא יאהב אותם עד מוות
בניגוד למקרים שבהם הנאשם הוא פלסטיני, הציבור בישראל לא מבקש לעצור הכול עם מותו של סלומון טקה, צעיר אתיופי בן 19 שנורה אמש בידי שוטר בקריית חיים. כי יש היררכיה של נאשמים, ויש בשרשרת המזון של הקורבנות מי שחייהם שווים פחות
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
