בחודש האחרון נחשפנו לשני מקרי רצח של נשים שהתחננו להגנת המשטרה מפני רצח. שני הגברים המסוכנים נעצרו, שני הגברים המסוכנים שוחררו – ובתור פיתרון רציני, המשטרה הציעה לשתי הנשים הללו להעביר את חייהן למקלט, בעיר אחרת; למען בטחונן, כמובן
“את לא לבד!” מעודדים תשדירים נשים נפגעות אלימות במשפחה לפנות לעזרה ולשבור את מעגל השתיקה. אולם האם באמת יש מישהו בצד השני שיטפל וימנע את הרצח הבא? אפילו מבקר המדינה הבין שלא
אני רוצה לזכור אותה לא בתור האשה המוכה הזאת מהחדשות, אלא בתור האמא החזקה והשורדת שלי, שגם כשהיא חשבה שהיא בדרך למותה כתבה לנו לחיות את חיינו, להיות מאושרים ולדאוג לרוקי וללאקי, הכלבים שלנו. בתה של אביטל רוקח, שנרצחה השבוע על ידי הפרוד שלה, סופדת לה
בתוך הזוועה הגדולה הקרויה “שואה”, היו נשים קורבנות ייחודים של פשיעה. בכללן, הנשים היהודיות של סלוניקי – קורבנות של השמדת-עם גזענית ושל השתכחות החורבן המוחלט שעברה יהדות ספרד. נשים שבושה וצנעה דנו אותן לשתיקה
אנחנו חיות, עובדות, לומדות, מתקדמות, אבל החיים שלנו כנשים, גם היום, הם כאלה שכל הזמן מרחף מעליהם סימן שאלה. רוויטל מדר מביאה את סיפורה של קארין – סיפורה של אשה שחיה בחברה אשר אינה מעוניינת, לא באמת, שתצליח לעמוד על רגליה
אני רוצה לנשק אותך. להחזיק לך את היד. את שמת את זה בתוכי, ועכשיו מה? האם נוכל לדמיין עולם בו לא נידָרש להצדיק את האהבה שלנו, ללא בדיקה פולשנית של הגוף שבתוכו היא מתעצבת או של הגוף שאל מולו היא מתמלאת בחיים?
לילך בן דוד כותבת על פשעי הפטריארכיה וכלי תקשורת נגד נשים. אף על פי כן, היא לא קוראת להפצצות הומאניטריות ביעדים מדויקים כמו המרכז לאומנות הפיתוי ומשכן הנשיא
בעיר השחורה, המוחשכת, אנו נעות במהירות, בדריכות, במתיחות שנגמרת רק כאשר אנו נועלות אחרינו את דלת הבית. מבקשים מאיתנו להיזהר, כאילו קיומנו במרחב הוא שמייצר את האלימות. במציאות שנוצרה, אין לנו ברירה אלא להגן בעצמנו על עצמנו ועל אחיותינו. קריאה לפעולה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
