על אקדמאים בדורנו נגזר להתחרות על תקנים הולכים ומתמעטים, להתקיים מעבודה ארעית בשכר נמוך, כשאנו חשופים ובעיקר חשופות לניצול מסוגים שונים, כולל ניצול מיני. אם לא נילחם ביחד על זכויותינו כעובדים לא תישאר לנו קרקע לעמוד עליה כאינטלקטואלים
בניגוד לאופן שבו העולם העני מזין את העולם העשיר, במחוזות ההיפסטרים והאקדמיה לא חשים צורך לצאת מעבר לעצמם, לברר באמת איך זה ייתכן שלכל כך הרבה א.נשים אין הזדמנות לחיות חיים הגונים או חלילה להיאבק כדי לשנות את המצב. רשמים מהכנס הסוציולוגי האמריקני
בימים האחרונים התנהלה תכתובת מיילים סוערת בקבוצה אקדמית פנימית, שעניינה פרשת ילדי תימן. הבורות וההכחשה שנחשפו בה מעידות משהו על אחריותה ומעמדה של האקדמיה הישראלית לסיפור מזה 60 שנה, ועל היותה גוף שבמקום לכונן ידע – מונע אותו מן הציבור. יופי של קוד אתי
“די עם זה!”, אמרה יו”ר הות”ת פרופ’ יפה זילברשץ, כשנשאלה על הפערים בין מזרחים לאשכנזים בהשכלה הגבוהה. אולם לא זו בלבד שהשיעור הנמוך מאוד של מזרחים בסגל האקדמי ובקרב הסטודנטים חי וקיים, אלא שהנתונים על הפערים הגדולים הם כמעט בגדר סוד שמור – ואין מי שייקח עליהם אחריות
גופים ישראלים – הצבא, למשל – מבצעים באופן שיטתי צנזורה, ביזה והעלמה של ארכיונים פלסטיניים. ואיפה בכל זה המוזיאונים בישראל? והעיתונות? והאקדמיה? גם הם, כמו רבים אחרים, נוקטים בטקטיקה של צנזורה עצמית
בין רוסייה לערבייה אפשר לבלבל. אבל בין סיווג אתני שעושים ילדים לבין זה שמבצע מוסד רב כוח – אי אפשר לבלבל. הראשון יכול להיות נושא לשיחה חינוכית. השני משמעותו דיכוי, השפלה, נישול, הדרה ואולי מאבק. הנה סיפור קטן על גזענות באוניברסיטה