מה היה בפוליטיקה של הקשת הדמוקרטית המזרחית ומה היה חסר בה. ניתוח של נרטיב הקשת ושל ריבוי הביקורות המגוונות עליו אשר הדגישו את חשיבותו. עופר סיטבון סוקר את ספרו של אריה קיזל אודות הנרטיב המזרחי החדש
בין קלישאת ההומו התל אביבי האשכנזי המתנשא לקלישאת האם החד הורית המזרחית ההומופובית: התארגנות פוליטית חדשה מציעה סולידריות בין מאבקים, שמערערת על נסיונה של ההגמוניה להפריד ולמשול
שלום חנוך לא מבין שהבחירה בו לפתוח את פסטיבל ישראל, אינה פחות פוליטית מהבחירה להביא את מירי רגב לנאום בו, ואת אלו שצעקו לה ״בוז״ לא שמענו פוצים פה בעניינים בוערים אחרים. בקיצור, פוליטיקה רק כשנוח
האם המזרחית אופיינה על ידי המוסדות הרפואיים כמזניחת ילדיה ולכן זקוקה להנחייה, ואילו האם האשכנזיה אופיינה כמפריזה בטיפול בילדיה ולכן היה צורך לעצרה ולא להנחותה. מנקודת מבטן של האמהות עצמן, הן המזרחיות והן האשכנזיות, הדברים נראו בדיוק הפוך. קטע נוסף מספרה של דפנה הירש
בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20 נתפס היהודי הספרדי כמודל אצילי שמסמן את ה”תחייה הגזעית” העתידית. האשכנזים, לעומת זאת, זוהו כזרים שמסכנים את ההיטמעות של יהודי גרמניה. ואז משהו השתנה. ספרה החדש של דפנה הירש, שכאן מובא קטע ממנו, תורם להבנת הכינון המוקדם של הזהויות שבהמשך יכונו אשכנזי/ת ומזרחי/ת
מי האלימים בחברה הישראלית? מי מפעילים אלימות בקנה מידה פנומנלי וקוראים לכך “חוק”? מאיר עמור עומד על האלימות היומיומית שליבתה בחירה ומיון בין אנשים, המתקיימת מדי יום לאורכה ולרוחבה של החברה הישראלית
רועי חסן התראיין ב”ידיעות אחרונות” ודיבר על הצורך בהכרה ממסדית בעוול שנעשה למזרחים. אבל אי אפשר להסתפק בכך. רק כאשר הכרה ממסדית תלווה בחלוקת משאבים צודקת יותר, אפשר יהיה להתחיל לדבר על סליחה חברתית והשלמה בישראל
מגילומו את הצבר האולטימטיבי ב”מאחורי הסורגים” ועד חדירתם של שלושת המזרחים למעוז האינטימי של הישראליות האשכנזית בסרטו “החיים על פי אגפא” – על תמונת מציאות נסתרת שצפה ועולה מעשייתו של אסי דיין, עליה נגזר קשר של שתיקה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
