שתיקתם הרועמת של צועקי הבוז בפסטיבל ישראל
במהלך מערכת הבחירות של 1981, הגיעו שמעון פרס ומוטה גור לנאום בבית שמש. הקהל קיבל אותם בבוז גדול. שמעון פרס, בתגובה, אמר שמי שלא רוצה שישראל תהפוך למדינה ערבית צריך להימנע מהאנשים האלה. מוטה גור היה אף בוטה יותר: “נדפוק אתכם כפי שדפקנו את הערבים”, אמר. אבל ההיסטוריה הפכה את היוצרות. על הבמה ביום חמישי עמדה שרה מזרחית מקריית גת, מירי רגב, והציבור הלבן והשבע, שיכול להרשות לעצמו לשלם מחירי כרטיסים מופרכים עבור הופעתו של שלום חנוך ב”פסטיבל ישראל”, צעק לה בוז.
בספרו החשוב “המאבק המזרחי בישראל”, מתאר פרופ’ סמי שלום שטרית כיצד לאחר שני גלי מחאה אלימים, ואדי סאליב והפנתרים השחורים, הציבור המזרחי עבר למרד קלפיות. והמרד מצליח. מוטה גור חשב שהוא אדון הארץ ולו רק ירצה יפגע בכל קבוצה, ערבים או מזרחים, שלא תסור למרותו. אבל בשלב כלשהו העבד הרים יד על אדונו, וניצח אותו. מעניין מה היה קורה לו השרה רגב היתה בוחרת לזנוח את הנאום הממלכתי והמפויס שלה, להגיב בסגנון מוטה גור ולומר בקול רם: “חכו חכו, איך הממשלה שלנו תדפוק אתכם”.
את שלום חנוך כל זה לא מעניין. הוא הכריז שהוא מתרחק מפוליטיקה. חנוך אף פעם לא תהה כיצד זה ששיריו מתקבלים בברכה בתחנות הרדיו הציבוריות, שממומנות מכספי ציבור, בשעה שאמנים מזרחים בני דורו דוגמת דקלון או אהובה עוזרי מושמעים הרבה פחות, אם בכלל. את המוזיקה שלו אף אחד לא הגדיר לעולם כ”מוזיקת קסטות” ובכלל, הוא ישראלי והמוזיקה שלו ישראלית, ולראיה: הוא פותח את “פסטיבל ישראל”. הבחירה בשלום חנוך ובמוזיקה שלו לפתוח את הפסטיבל היא מבחינתו א-פוליטית, בעוד שנאום של שרת התרבות טרם ההופעה הוא פוליטי מאד.
ממש “הולך נגד הרוח”.
התהליך ההיסטורי שהוביל מזרחים דוגמת מירי רגב ואחרים לעמדות כוח בממשלת ישראל הוא מרתק, אבל אם המטרה היא חברה שוויונית וצודקת, אז התהליך הזה לכשעצמו רחוק מלהיות מספיק.
חשוב לזכור שבנוסף לציבור המזרחי, קיימים במרחב הזה עוד שני ציבורים שיצאו להתנגשויות אלימות עם המשטר: הציבור הערבי-פלסטיני וציבור יוצאי אתיופיה (בולט בהיעדרו הציבור האשכנזי). בניגוד לקבוצה המזרחית, לקבוצות הללו אין את הגישה למרד קלפיות שיהפוך את הקערה על פיה: אזרחי ישראל הערבים הם מיעוט ללא כל הגנה חוקתית ורוב בני העם הפלסטיני משוללים זכות בחירה מעצם היותם נתונים למשטר צבאי; יוצאי אתיופיה הם פשוט קבוצה קטנה מדי על מנת לתרגם את המחאה שלהם לכוח פוליטי שיוביל לייצוג פרלמנטרי ראוי במוקדי קבלת החלטות. קל מדי “לשכוח” שמשטר הפריבילגיות בישראל אינו מתחיל ונגמר בין אשכנזים למזרחים.
מבחינה זו צריך לומר בכנות: בעוד מירי רגב ונציגים מזרחים נוספים בממשלה אמנם מהווים תגובה ראויה לכוונות של מוטה גור ושאר אדוני הארץ (לשעבר) באשר למזרחים, נראה כי הרבה פחות יפריע לה, ולאחרים, ביטוי כמו “לדפוק את הערבים”, או, לא פחות גרוע, האמירה שבני אדם מסוימים הם “סרטן”. אכן, מירי רגב רכבה לא פעם על גלי גזענות נגד ערבים ונגד קבוצות אחרות. הכחשת עובדה ברורה זו כמוה כהכחשת גזענותו של השמאל הלבן, ממוטה גור ועד יאיר גרבוז.
אולם האם זה מה שהטריד את באי פסטיבל ישראל? האם גזענותה של רגב היא הסיבה שהם צעקו בוז? לדעתי לא. בשבועות האחרונים קיבלו בית המשפט העליון ובג”ץ החלטות שמאשרות מדיניות דיכוי קשה נגד האזרחים הערבים. ההחלטה הבולטת שבהן היא הרס הכפר הלא מוכר עתיר/אום אלחיראן והקמת יישוב יהודי (על בסיס גרעין תורני) על חורבותיו. אם את הציבור המתורבת וחובב הדמוקרטיה בישראל מטרידה כל כך גזענות, מותר היה לצפות מהם לצעוק בוז גדול להחלטה כזו חמורה. אבל בינתיים, בעניין זה, שתיקתם רועמת.
כנראה שהרבה יותר נוח “ללכת נגד הרוח” כאשר על הבמה עומדת שרה מזרחית מטעם הליכוד, ולא נציגיו של “הציבור הנאור” בבית המשפט.


