ההכרה בזכות לקהילה יכולה לאפשר לליברליזם – שחטף כרטיס אדום על התנשאות, כוחניות, צביעות, זיהוי עם קפיטליזם חזירי וכו’ – לחזור למגרש המשחקים החברתי. ובשטח, לא בבג”ץ
אווה אילוז גילתה בשיח הטיפולי את מה שראה נועם חומסקי ביחסי הציבור: אמצעי שבו מופעל כוח באמצעות הסכמה בחברה “חופשית”. בספרה “גאולת הנפש המודרנית” מדגימה אילוז כיצד העיסוק בעצמי הנרקיסיסטי מעודד הגשמה אישית והחלמה שמייצרים חולי, עונג שמייצר סוגים חדשים של סבל, שקיעת ההתנגדות ותשישות תרבותית
שכונות הדרום לא התנגדו לזרים, הן התנגדו לשינוי כפוי ורחב-היקף במרחב הביתי שהופך אותו למרחב זר. ואת מלחמת ההישרדות הזאת ההיגיון הליברלי מסרב לתפוס. יריב מוהר על האיזון הראוי בין הזכות לקהילה לזכויות הפרט, והביקורת שצלחה על הפגנת הנגד לאירועים האלימים בתקווה
“פתאום את לבד. אין לך עם מי לדבר. כל היום את מסתכלת על הקירות”. הבית, שריד אחרון לחיים שוקקים, הוא מבצרה של הסבתא המתעקשת למלוך בו לבדה, בלי שירותים בתשלום, בלי לוחות זמנים, בלי פילנתרופיה, בלי טובות. נעמה גרשי על זיקנה בעידן ההתפוררות הקהילתית
אורי ניב מוצא את הפתרון ליוקר המחייה ולכמיהה לסולידריות עליהן דובר בקיץ האחרון בבית הדירות העירוני – משיתוף בעניינים טכניים וירוקים ועד מרחבים קהילתיים כמו פינות אורחים. וזה ממש לא סותר פרטיות
טענות מסוג “הם חיים על חשבוננו” המופנות לעבר חרדים הינן התכחשות לזכות לתרבות, שהיא בעצם התכחשות לזכות לקהילה. ואיזה צדק חברתי יש בהתנגדות למימון מוסדות חרדיים, בעוד שמימון מוסדות האחוס”לים עובר כשקוף ואוניברסלי?
תורניות גינון, ארוחות משותפות, ישיבות – זה עשוי להישמע היפי מדי, אבל האמת שהחיים בקו-אופ דיור הם אופציה זולה וקהילתית, המציעה אלטרנטיבה למבני הבעלות הקיימים ומחברת בין אנשים שבחיים לא היו מדברים אחד עם השני. פתרון מסוג אחר