• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

גזענות עם תירוץ טוב

טענות מסוג “הם חיים על חשבוננו” המופנות לעבר חרדים הינן התכחשות לזכות לתרבות, שהיא בעצם התכחשות לזכות לקהילה. ואיזה צדק חברתי יש בהתנגדות למימון מוסדות חרדיים, בעוד שמימון מוסדות האחוס”לים עובר כשקוף ואוניברסלי?
יריב מוהר

המחאה החברתית הבטיחה להיות של כולם, אבל קולות רבים שעלו במסגרתה כיוונו אשם רב אל החרדים. את האשם הזה צריך להבין לעומק. הטענות שעלו בשיח הציבורי היו לרוב מזן ה”אנחנו מממנים אותם”, “הם חיים על חשבון הקופה הציבורית” או אפילו “הם טפילים”. אני מבקש להראות איך טבועות בטענות הללו עקבות של גזענות תרבותית, שאין בה לא צדק ולא חברתי.

הטענות הללו נגד מימון חרדים הן טענות עקרוניות על הדברים הראויים לחלוקה של משאבים ציבוריים. בנבכי המניפסטים של אלו היוצאים נגד החרדים – ממרצ ועד עמותות שונות הנושאות את דגל המלחמה בכפייה הדתית – אפשר לשמוע גם טענות של מידה. למשל, החרדים מקבלים מעל שיעורם באוכלוסייה, כאשר בכך הם מכירים בזכותם העקרונית לתמיכה ציבורית. אבל בשיח הציבורי הפופולרי של האנטי-חרדים טענות אלו כמעט ולא נוכחות, בוודאי שלא מובלטות, והשיח נסוב על דה-לגיטימציה למימון מוסדות לימוד חרדים ועל החרדיות כאיום. נכון שההבחנה בין שני סוגי הטענות – טענות עקרוניות וטענות של מידה – איננה מושלמת וחדה, אבל זה בדיוק מה שהופך את הרטוריקה המעומעמת הזאת המשחקת משחק כפול, למשהו שמשרת גזענות תרבותית באקלים של שנאת חרדים רווחת.

צילום: premasagar, cc by-nc

נעשה תרגיל מחשבתי: חישבו שאתם אמריקאים נוצריים שרוצים לדבר נגד הכוח הלא-פרופורציונלי של הלובי היהודי-האמריקאי המכונה אייפא”ק (טענה עניינית), מבלי לתרום לאנטישמיות הרווחת בחברה. כדי לפעול באמת באחריות מוסרית, כשאתם יודעים כי תיאוריות קונספירציות אנטישמיות עודן רווחות, עליכם להשקיע מאמץ רטורי רב להבהיר כי הלוביזם של קבוצת אינטרס הוא לגיטימי כשלעצמו, שקבוצות רבות נוהגות כך, ושאין לכם טענה כלפי יהודים בשל הצלחתם הארגונית אלא כלפי הממשל. זהו, בהמשלה, מבחן הלקמוס של האחריות הרטורית-מוסרית של מי שרוצה באמת ובתמים לצאת נגד עיוותי הקצאת משאבים במדינה, ולא נגד החרדים כקבוצה. כך ניתן לחשוף שהעניין פה עמוק יותר מזעם חלוקתי.

הליברליזם הוולגרי שמכיר, כביכול, רק בפרטים ולא בקהילות, נוטה גם להיות מלווה בשנאה לתרבויות קהילתניות. זו גזענות תרבותית המתבססת על פרשנות מיתממת של המושג “גזענות”. אומר הגזען התרבותי האמריקאי: “אין לי בעיה עם שחורים כגזע, אני רק שונא את תרבות ההיפ-הופ והמבטא האפרו-אמריקאי ואת הבגדים שלהם”. בארץ גרסה זו רווחת ביחס למזרחים משתכנזים שלאיש “אין בעיה איתם”. למעשה, כיום מרבית סוגי הגזענות קרובים יותר לצורה של גזענות תרבותית. אבל מהי הגזענות התרבותית? ההתכחשות לזכות לתרבות שהיא בעצם ההתכחשות לזכות לקהילה. השחור שגר בשכונה לבנה ונוהג כיאפי הוא בדיוק מי שיצא מהקהילה וספק רב עם התקבל כראוי בקהילה הלבנה החלופית. הוא אדם תלוש, מנותק מקהילת התרבות שלרוב בתוכה גדל ולמולה התגבשה עצמיותו. הגזענות התרבותית היא תביעה להתנער מהקהילה-תרבות שלך ולחיות, בפועל, במצב של ניכור ומשבר זהות.

החרדים הם אך ורק קהילה תרבותית (והרי דת היא סוג סדור מאוד של תרבות). אין אפשרות לומר “אין לי בעיה עם חרדים כל עוד הם לא חרדים”, כי אז אנחנו באבסורד. גזע ואתניות לא מעורבים פה מלכתחילה – הלוא אפילו בתוך העולם החרדי יש אפליה איומה על רקע אתני כנגד מזרחים. לכן נוצרת התחושה שאין פה כלל עניין של גזענות. אבל גזענות תרבותית – במובן של התכחשות לזכות לקהילה – היא הבסיס לטענות העקרוניות נגד מימון חרדים.

התמיכה הציבורית בתרבות חילונית, לרוב באוריינטציה אירופוצנטרית, כמו אופרה ותיאטרון, נתפשת כלגיטימית ושקופה. במקרה הרע מבקרים אותה על היותה בזבוז, כמעט ולא ניתן לשמוע טענות שהחילונים האשכנזים הליברלים חיים על חשבון הקופה הציבורית. המוסדות הללו רחוקים מלהיות “אוניברסליים”, הם משרתים לרוב קהילה מסויימת – שזה עניין לגיטימי כמובן, אבל צריך לראות אותו כמות שהוא. זה לא אומר שמי שאינם נמנים על הקהילה האחוס”לית לא יכולים להינות מהתובנות והמתח הדראמטי הגלומים במחזות קאנוניים, ממש כפי שאתאיסטים מושבעים יכולים להינות מהגות קהלת, הרבני נחמן או הרמב”ם. ובכל זאת, בניגוד להיות התוצרים התרבותיים שלנו בעלי פוטנציאל אוניברסלי, הזיהוי הסוציולוגי קושר בין מוסד תרבותי קונקרטי לקהילה בצורה ברורה. ואם כך הדבר איזה צדק חברתי יש בהתכחשות לזכות של הקהילה החרדית למימון תרבותי של מוסודתיה, בעוד שמימון מוסדות האחוס”לים עובר כשקוף ואוניברסלי?

לה-טרוויאטה. מוסדות שרחוקים מלהיות אוניברסליים. צילום מתוך דף הפייסבוק של האופרה הישראלית

כמובן, ניתן לטעון שמוסדות התרבות החרדיים מתוקצבים באופן לא פרופורציונלי, אבל זו כבר טענה של מידה – טענה חשבונאית במובן מסוים. וכאמור, זו הכרה מובלעת בלגיטימיות העקרונית של תמיכה ציבורית בחרדים על בסיס עקרוני של תמיכה בקהילות תרבות. עיקרון זה מבטיח שנחייה במדינה רווחה מקיפה, הדואגת לקהילותיה הגדולות ולתרבותן ולא רק נמצאת שם כשלד ניאו-ליברלי, כ”מדינת שומר הלילה”, המצמצמת עצמה רק להגנת חופש הטייקונים והביטחון מאויב חיצוני מדומיין או אמיתי. ואם יש הכרח לצמצם את תקציב התרבות, הוא אמור להיות מצומצם לכל הקהילות. כאן, אולי, ניתן לבוא בטענות מוצדקות מאוד למבנה הפוליטי המאפשר לתקציב של קבוצות כוח בחברה הישראלית להיות נידון בנפרד, ולא ביחס לקריטריונים אוניברסליים של הקצאת משאבים.

אבל אם לקהילה יש זכות לתרבות (כולל דת), האם משתמע מכך שאין זכות מוסרית לבקר תרבות? ובכן, גם אם אפשר – ולעתים ראוי – לצאת נגד אלמנט תרבותי מסוים, שלילת מכלול התרבות של קהילה היא פשוט שלילת הקהילה; כלומר היא גזענות תרבותית עם תירוץ טוב. התנגדות למילת נשים לא חופפת לשלילה של תרבויות אפריקאיות שלמות, ובהתאמה התנגדות ליחס החרדים לדמוקרטיה אינה מחייבת שלילת התרבות החרדית כמכלול (בניגוד לאמונה הרווחת, אין סתירה אינהרנטית מחייבת בין התפישה החרדית-דתית לדמוקרטיה החילונית, אלו שני מישורים שונים של סמכות).

בין היחסיות התרבותית המוחלטת המקבלת הכל לנאורות האירופאית המציעה סט של מספר אידיאות למוסר מוחלט, ישנו עיקרון בסיסי בהרבה: הציווי, הפרגמטי באופיו, ההומני במוטיווציה שלו, למזער את הסבל בעולם. בראייה זו הנאורות מביאה לשלילה של תרבויות קהילתניות כמכלול, ולפיכך לסבל ולגזענות תרבותית. המחאה החברתית האחרונה נושאת אופי אחר, של מזעור הסבל, ומכאן מתחייבת קבלה של האחר. הפיכת החרדים לשורש קולקטיבי של אי-הצדק החברתי רעה וחוטאת בשלוש מובנים מצטלבים: היא עיוורת למצוקתם של החרדים עצמם, היא גזענית והיא מרבה סבל.

כנראה שיעניין אותך גם: