האימה בסרט “הרחק מהיעדרו” נובעת לא מהחושך, אלא דוקא ממה שנראה לעין, ומההמתנה למכה שתיכף תבוא. שום דבר שם אינו שגרתי, על אף שלכאורה, בקריאת התסריט, אפשר לחשוב שכן: היא שוטפת כלים, הוא פותח את דלת המקרר, או משהו מעין זה. והמכה מופיעה, כמתבקש, ואחריה עוד אחת ועוד אחת
‘איך היא, איך זאת, יצאה מדימונה?’ השאלה הזאת לא הפסיקה להישאל”, ראיון עם בימאית “קירות לבנים” על המפגש בין קולנוע למזרחיות והרגע בו הבינה שהסרט שלה יעסוק במות סבתה. רשימה נוספת בבלוג על תרבות דימונאית
השכונה מתפקדת כשטח שכוח אל, אנרכיה מעצם קיומה. הגיבורים רובם ככולם מזרחים/ות, אבל הקונפליקטים שלהם אינם ממלאים תפקיד סטריאוטיפי. על סרטיו הקצרים של רפאל בלולו, לקראת הקרנתם בפסטיבל “לבי במזרח” השבוע
מגילומו את הצבר האולטימטיבי ב”מאחורי הסורגים” ועד חדירתם של שלושת המזרחים למעוז האינטימי של הישראליות האשכנזית בסרטו “החיים על פי אגפא” – על תמונת מציאות נסתרת שצפה ועולה מעשייתו של אסי דיין, עליה נגזר קשר של שתיקה
יצירה מזרחית היא קודם כל יצירה במקום עם רעב גדול. וכשרעבים, גם קסטות מהשוק יעשו את העבודה – איכות זה לוקסוס של שבעים. אבל מאור זגורי החליט להאכיל אותנו במטבוחה עם קיצורי דרך אדיפליים
ה”עממיות” דווקא מאמיות מגניבות לאללה, ומאור זגורי עוד יפתיע אתכם. האינטרס שלנו כקהל הוא לאפשר למספרי הסיפורים לספר סיפורים, ולא להיות פוליטיקאים. נעמית מור חיים דווקא אהבה את שתי הסדרות שעיצבנו את רובכםן (וגם נזכרת בסרט קצר שעשתה פעם מזמן על ישראל בונדק, וזעזע את מוריה בבית הספר הנחשב לקולנוע)
הפתיעו אותי התדהמה והעצב של גיא מרוז, שמתאכזב בכל פעם מחדש לגלות עוד ועוד עדויות המאשררות שהסרט “מציצים” הוא מסמך קולנועי מטריד, וולגרי, שוביניסטי, אלים ופוגעני שמעיד על המציאות האפילה של יוצריו. עד מתי תופתעו? ומה מכינים לנו לקראת יום העצמאות הבא? חגית דמרי צפתה אמש בפרק הראשון בסדרת התחקירים…