משל היינו איוב ועוד זה מדבר וזה בא, בעודנו עוסקות בארגון ההפגנה לזכרה של פעילת זכויות הנשים מלוד, סיהאם זבארגה, התבשרנו על רצח נוסף הבוקר בטבריה. לא ניתן עוד שיתייחסו לחיינו כאל הפקר
על כל אשה שנרצחת, נשים רבות אחרות המצויות בתנאים של אלימות במשפחה חיות בצלו של כלי ירייה המשליט עליהן אימת מוות • פרק מתוך “לא נצוּר: נשק קל במרחב האזרחי – כמה כלים וכמה פיקוח?” של פרויקט ‘האקדח על שולחן המטבח’
כותרות השבועיים האחרונים ממחישות היטב את המנעד הדכאני המשתרע מהמבט המצנזר דרך שלל מפגנים של אלימות, ביניהם מפלסות נשים את דרכן ועד הרצח המוחלט. זו טעות לחשוב שסיפורי הנרצחות הם מ”פלנטה אחרת”, כי למעשה כולנו מצויות, לעתים בזחילה, באותה מנהרה ממש
צעדתי בהפגנה ביפו בשישי האחרון לא מתוך סולידריות, כי אם מתוך הכרה – הכרה בכך שאני חלק מקבוצה מדכאת, שגברים מדכאים נשים מדי יום ובעזרת כלים אלימים, ושגברים המאמינים בשוויון מגדרי חייבים לאתגר את עצמם באופן קבוע
בהפגנה הגדולה ביום שישי נדהמתי לראות נשים רבות שלא ראיתי קודם. זה רק מעיד על חומרת המצב: האלימות מתקרבת יותר ויותר לזירות הקטנות שלנו, נהיית חלק שגרתי בחיינו, אך הפחד ששיתק אותנו מתחיל דווקא להוביל לפעולה. איה זינאתי, פעילה פמיניסטית פלסטינית מלוד, על המאבק בעקבות הרצח של דועאא׳ אבו שרך
מאחורי הרצח של דועאא אבו שרך עומדת חברה שלמה, הסובלת מעיוות ערכי קשה ומעניקה לגברים שלה זכויות יתר רק בגלל מינם. הם מתחנכים לראות נשים כפחותות ערך ונאבקים באלימות על מה שנתפס ככבודם הרמוס כשהחברה מתקדמת לקראת שוויון
נשים רבות שנרצחו מבלי שבן הזוג נקט נגדן באלימות פיזית. האינדיקציה היחידה להבנת המסוכנות היא האם ניתן לראות במערכת היחסים טקטיקות שמכוונות לבידוד, הפחדה ושליטה. בעקבות רצח אנסטסיה רוסנוב ז״ל
בחודש האחרון נחשפנו לשני מקרי רצח של נשים שהתחננו להגנת המשטרה מפני רצח. שני הגברים המסוכנים נעצרו, שני הגברים המסוכנים שוחררו – ובתור פיתרון רציני, המשטרה הציעה לשתי הנשים הללו להעביר את חייהן למקלט, בעיר אחרת; למען בטחונן, כמובן
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
