לפני עשר שנים, בתחילת האינתיפאדה השנייה, יצאה שיירה של תעאיוש להביא סיוע לכפרים נצורים באזור סלפית. כיתת חיילים ניסתה למנוע בכוח את העברת המזון. דיווח מאוחר על מה שהתרחש שם
רונן וודלינגר חזר לשנות השמונים, להספד שנשא הנשיא חיים הרצוג על אמיל גרינצוויג, ותהה: האם הדמוקרטיה שלנו באמת תחת מתקפה חסרת תקדים? איך הפכו זכויות לעניין של שמאלנים? ואיך הטוקבקים קשורים לכל זה?
הדרישה בשמאל הישראלי לאמץ את מסקנות גולדסטון במלואן מהווה סימפטום למחלה חמורה הרבה יותר של מחנה פוליטי זה: הניסיון להסיט את הדיון בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני לזירה המשפטית הבינלאומית
עלינו להתמודד עם השאלה הגדולה של אלימות פוליטית פלסטינית נגד אזרחים: האם היא מוצדקת וצודקת, ותורמת למאבק? האם אנחנו מוכנים לקבל אותה ולגונן עליה, ולו במשיכת כתפיים ואי-העיסוק בה בשום רמה שדומה להתמודדות שלנו עם אלימות ישראלית? הדיון נמשך
ההתקפה הנוראה באיתמר הולידה שרשרת דרישות חסרת תקדים מהשמאל שיגנה, אם לא יתנצל ממש, על רציחתם של אזרחים וילדים. כך יוצרים פוליטיקה ימנית, שלא מסוגלת להכיל את ביקורת השמאל. הגיע הזמן לעצור ולהזכיר על מה אנחנו בעצם מדברים
מאחורי מלחמתו של הימין הליברלי במשטרים טוטליטריים מסתתר הרעיון שחופש, חירויות ופלורליזם הם חולשה, ועל מנת לשמור עליהם יש לצמצמם כל אימת שעומדים מול גורמים לא-סובלניים
דמוקרטיה היא ההסכמה הפוליטית הבסיסית ביותר בישראל – הפיכתה לקריאת הקרב של המחנה כמוה כעלייה למגרש כדורגל במטרה להגן על הקוון. אם יש משהו לומר על דמוקרטיה בעת הזו, הרי זו אמירה ברורה בשאלת הציות לחוק הישראלי
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
