אלימות פלסטינית והשמאל הרדיקלי

בשלב זה מסתובבות שמועות לגבי עיכובם של עובדים זרים באיתמר לחקירה בעניין רצח משפחת פוגל. מי כמונו יודע שעובד זר לא צריך להיות חשוד במשהו כדי להיעצר; ומי כמונו יודע שסביר שהמשטרה פשוט עוצרת כל מי שהוא “אחר” בסביבת זירת הרצח. נעצרו, לצורך העניין, גם למעלה מ-300 (!) פלסטינים בסביבות איתמר. גם אם יתברר כי הרצח לא בוצע על רקע לאומני – אפשרות שנראית כרגע קלושה – התנהלות השמאל בימים בהם רקע לאומני היה הרווח והמקובל יותר משקפת את ההתנהלות שלנו ביחס לפיגועים נגד מתנחלים בכל העשור האחרון. המאמר בא לנתח את הקושי הזה; הרצח באיתמר ורצח ארבעת המתנחלים בכביש 60 בספטמבר הם רק התסמינים הטריים ביותר לבעיה.

בהנחה, אם כן, שהרצח באיתמר בוצע על רקע פוליטי-לאומני, נראה שהרוצח השיג יותר מאשר את מטרתו הישירה. ברחבי הגדה המערבית יצאו אנשי “תג מחיר” לפגוע בתושבים פלסטינים חפים מפשע, בעוד שאת העיתונות העברית הציף נחשול מעורר בחילה של גזענות מהסוג השפל ביותר, כשמעל שאון האורגיה עולה צווחה מפלחת–אוזניים של הרכש החדש של “קדימה”, גלעד שרון. ראש הממשלה, בינתיים, מיהר להכריז על אישורן של 400 יחידות דיור חדשות בהתנחלויות, כשהשאלה כמה שווים חייו של אזרח מקבלת מענה – 80 יחידות דיור. זוהי בדיוק אחת המטרות העיקריות של מתקפות על אזרחים בכל סכסוך ברחבי העולם: לגרור תגובות מהצד השני נגד אזרחים מהצד שלך, על מנת שיעברו רדיקליזציה; לגייס פעילים חדשים מקרבם, לפגוע שוב, וחוזר חלילה – עד שמטוטלת הסכסוך האלים חוזרת לנוע מצד אל צד בעוצמה הולכת וגדלה.

בשמאל האקטיביסטי, בינתיים, ניטש ויכוח על האם, כיצד ואם בכלל יש להתייחס אל הפיגוע, במיוחד לגבי הצורך לגנות אותו בפומבי. אני תרמתי לוויכוח הזה מאמר במגזין 972+ שניתן לסכמו ככן, חובה. נגד המאמר הועלו מספר לא מבוטל של טענות שונות ומגוונות, בתגובות ובעמוד הפייסבוק שלי. מביניהן ניתן למנות התכחשות לכך שהרצח בוצע, כמו רבים ורעים לפניו, בשם המאבק הלאומי הפלסטיני; טענה שגינוי כמוהו כהודאה באשמה וכניעה לתכתיבי הימין; השתאות מכך שמצאתי לנכון לקרוא לשמאל לגנות את הרצח דווקא כאשר ארגונים רבים עשו בדיוק את זה וכאשר זה מובן מאליו שהשמאל יתנגד לרצח אזרחים; תמיהה על מיהו בדיוק אותו “השמאל” שממנו אני מבקש את הגינוי; ורמות שונות של הצדקה של השתיקה לגבי הרצח או של הרצח עצמו.

כאן ניתן היה לשמוע הצדקה כללית של אלימות נגד אזרחים במאבק לאומי, בהסתמכות על ציטוטים משז”ל (שמאלנים זכרונם לברכה) כמו פרנץ פאנון ומאו צה-טונג; וכמובן תגובות לגבי המקרה הספציפי, החל מהתרעמות על כך שאינני מגלה הבנה, כביכול, להתעללות שעוברים פלסטינים מידי מתנחלים בכלל ואנשי איתמר בפרט, וכלה בצידוקים בוטים לפגיעה באזרחים: “המתנחלים לא באמת אזרחים”, “בילדים אסור לפגוע אבל במתנחלים מבוגרים כן”, “גם לכיבוש יש תג מחיר והמתנחלים קיבלו את מה שרצו”, ובקצה-קצהו של הספקרטום, “עד כמה שקשה לי לקבל הרג של תינוק, מתנחלים הם אנשים רעים שמלמדים את ילדיהם להיות ילדים רעים ואלימים מגיל מאוד צעיר, אז מתנחל בן שלוש גם לו יש כבר רקורד של פציעה, השמדה ופגיעה בפלסטינים”.

עצם ריבוי ומגוון התגובות מעיד על כך שאף תגובה אחת איננה מייצגת את כלל השמאל הרדיקלי; וודאי שמעטים מאוד, אני מקווה, יסכימו עם זו האחרונה. אולם גם התגובה הזו (שנכתבה על קיר הפייסבוק שלי בידי פעילה ותיקה), וגם כל האחרות, מעידות מזווית כזו או אחרת על הקושי להתמודד עם אלימות פוליטית נגד אזרחים שמתבצעת בשם המאבק שאנו שותפים לו, המאבק למימוש הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית. הקושי מתעצם פי כמה וכמה כאשר מדובר באלימות שמכוונת נגד ציבור שרבים מאיתנו מזהים כאויב וכמכשול מרכזי להצלחת המאבק הזה: המתנחלים בשטחים, ובפרט המתנחלים האידיאולוגיים שבהם דוגמת תושבי איתמר.

בכוונתי להציע ניתוח כללי של הקושי הזה, כפי שאני מבין אותו נכון להיום, בסוף המאמר. אבל בדרך לשם, אני רוצה להתייחס באופן פרטני לטענות העיקריות שהועלו כנגד תוכן המאמר ועצם פרסומו.

התפרצת לדלת פתוחה: ארגוני השמאל התבטאו נגד הרצח, וכך גם הרבה פעילים, ולמה בכלל התכוונת כשאמרת ש“השמאל” צריך “לגנות“?

יש רק דבר אחד שעליו אני מתחרט – השימוש במילה “גינוי”. גינוי, בימינו, הוא מס שפתיים פוליטי, ואילו אני ניסיתי לבטא תסכול מבעיה עמוקה יותר. הכוונה היתה שציפיתי לראות ברשת החברתית שלי (תרתי משמע) ובהודעות לעיתונות את אותה התכונה שאני רגיל לראות כאשר מבוצעות זוועות שיוצאות מגדר שגרת הזוועה באזרחים פלסטינים: התייחסויות מזועזעות, כעוסות וכואבות מפי פעילות ופעילות, הודעות לתקשורת של ארגונים רדיקליים, וחשוב מכל, קריאה להפגנה, בדרך כלל מול משרד הביטחון – שמתארגנת לא מפני שמישהו מאמין שזה מזיז משהו למישהו בקריה, אלא משום שזוועות כאלו נעשות בדרך כלל בשם “בטחון ישראל”, ולעתים נדירות יותר בשם “עם ישראל” או “תורת ישראל”, והיומרה הזאת מעוררת בנו את הצורך לזעוק: “לא בשמנו! והזוועה הזאת לא תעבור לסדר היום”.

בעת כתיבת המאמר (אחרי הצהריים המוקדמים של יום שבת), כמה פעילים כבר התבטאו בגנות הרצח, ורבים אחרים בחרו להדגיש אותו בהקשרו הרחב: מה שנעשה נורא, אבל צריך לזכור שיש כיבוש. רק שני ארגונים, בצלם ורופאים לזכויות אדם, הוציאו הודעות. העובדה שארגונים אחרים הצטרפו במהלך הימים האחרונים מבורכת, אולם היא רק הופכת את התגובה לרצח הספציפי הזה ליוצא מן הכלל המוכיח את הכלל: התגובה שלנו בקהילת השמאל הרדיקלי לרצח אזרחים מתנחלים שונה מהותית מתגובתנו לרציחתם של אזרחים פלסטינים. הדבר בלט במיוחד ברצח הקודם; ארבעה בני אדם נורו ברכבם בכביש 60 בספטמבר. ארבעתם היו בגירים ושניים מהם היו מנאמני הר הבית, אבל אף אחת משתי התכונות הללו אינה מהווה עבירה שדינה מוות, לא בחוק הבינלאומי וכמובן לא בכל סוג של חברה שמרבית השמאל הרדיקלי בישראל מבקש לבנות. אבל הבעיה לא התחיל השנה: אפשר שאני טועה, אבל איני זוכר ארועים – שיחות, הרצאות, הפגנות, מפגשים – שהתקיימו בשמאל הרדיקלי בשאלת אלימות פוליטית פלסטינית נגד מתנחלים, בכל העשור של פעילותי כפעיל וכעיתונאי.

זו בכלל לא אחריותנו: באותה מידה אפשר לשאול מדוע איננו מגנים את מילת הנשים במצרים, רצח עיתונאים באריתראה, ועוד מגוון עוולות. אנחנו מגנים פעולות של הממשלה שנעשות בשמנו, אבל מדוע שנגנה פיגועים?

מעבר לכך שלהבדיל משתי הדוגמאות הנ”ל, אלימות פלסטינית נגד אזרחים מתקיימות במרחב הגיאוגרפי והפוליטי שבו אנחנו פועלים, הרי שהפיגועים אכן נעשים “בשמנו”. אם מסרבים לקבל את השיח ההפרדתי שהימין הלאומני בשני העמים כופה עלינו – כלומר, שיש גבול פוליטי ברור ונחרץ בין ישראלים ופלסטינים, ובעיה פלסטינית היא קודם כל פלסטינית ובעיה ישראלית היא קודם כל ישראלית – הרי שהחלוקה האמיתית כאן היא אידיאולוגית. מי שבעד הסטטוס קוו (תתפלאו כמה אנשים אמידים ברש”פ מרוויחים מהסטטוס קוו ומהפרויקטים הנלווים אליו, דוגמת החומה), ומי שנגדו; מי שבעד משטר של כיבוש בשטחים ומי שנגד; מי שבעד זכויות שוות, בין אם בפתרון הנפרדים-אבל-שווים שמציעה אסכולת שתי המדינות ובין אם במסגרת של מרחב משותף אחד, ומי שנגד; מי שבעד גזל וחלוקה בלתי-שוויונית של קרקעות ומים, ומי שנגד. החמוש שתקף באיתמר פעל בשם המחנה שנגד כל אלה, כלומר, במובן הרחב ביותר, בשם המחנה אליו משתייך גם השמאל הישראלי. הוא ושולחיו האמינו, בלא כל ספק, שהם פועלים נגד הכיבוש ונגד מפעל ההתנחלויות. דווקא משום שהשמאל מתנגד גם הוא לכיבוש ולמפעל ההתנחלויות, חזקה עלינו להגיד בבירור כי אנחנו דוחים מכל וכל שימוש באלימות נגד אזרחים כדי להשיג את המטרות שעליהן אנחנו נלחמים. שתיקה במקרה כזה בהחלט עלולה להתפרש כמתן לגיטמציה, שפוגע גם במטרות שלנו, גם בערכים וגם בכלים – דוגמת המאבק הלא-אלים – אותם רבים מאיתנו מבקשים לקדם.

אבל הרי מובן מאליו שכל אדם מוסרי, במיוחד בשמאל – שמפגין השכם והערב נגד פגיעה באזרחים – יתנגד לפיגוע באיתמר.

למרבה הצער, התגובות בישראל בלמעלה מ-1,000 מקרים של הרג ילדים פלסטינים, בין אם בזדון מוצהר ובין אם לא, תגובות דומות להרג דומה במקומות אחרים בעולם, מלמדות כולן שאין שום דבר מובן מאליו בקו אדום כלשהו בכל אזור סכסוך שהוא, ודאי שלא כאשר מדובר בפעולה נפוצה כל כך כמו הרג אזרחים. קשה שלא להגיע לאותה מסקנה לאחר קריאה של חלק מהתגובות שהתקבלו בעניין במאמר המקורי.

המתנחלים לא באמת אזרחים. הם חוד חנית של כוח הכיבוש, ואם מוסיפים לכך תקיפות מצד אנשי איתמר, הרי שהפיגוע היה בגדר הגנה עצמית. זה נורא שנהרגו ילדים, אבל מתנחלים באופן כללי הם מטרה לגיטימית, ואין פסול בכך שהפלסטינים תוקפים אותם בכדי לגרום להם להסתלק.

ארגון זכויות האדם העולמי Human Rights Watch, שקשה מאוד לחשוד בו באהדה למדיניות הישראלי בשטחים, הדגיש בהודעת הגינוי שהוציא בסוף השבוע כי המתנחלים הם אזרחים מוגנים על פי החוק הבינלאומי, ולמיטב ידיעתי, זהו הקונסנסוס המשפטי לגבי כלל ציבור המתנחלים, בוודאי כשהם לא משתתפים בלחימה. לגבי חלקו של מפעל ההתנחלות האזרחי במדיניות הצבאית של הכיבוש – זהו בדיוק המלכוד המשפטי כאן: אסור להעביר אוכלוסייה אזרחית לשטח כבוש, להבדיל מפלוגות צבאיות. אלמלא היו המתנחלים אזרחים, מרבית המערכת המשפטית והכלכלית שמתנהלת נגד מפעל ההתנחלות הייתה צריכה להתנהל אחרת לחלוטין; אבל כוחה היחיד של הקריאה לכיבודו של החוק הבינלאומי הוא באוניברסליות ובמוחלטות שלה. אי אפשר להשתמש בחוק הבינלאומי כדי לפעול נגד ההתנחלויות ולזנוח אותו כאשר הוא מגן על תושביהן מאלימות; אי אפשר לתמוך בו כאשר הוא מחזק את הפלסטינים במאבקם נגד הכיבוש, ולנטוש אותו או להתעלם ממנו כאשר הוא מגביל את מה שמותר להם לעשות במאבק. והרי הדרישה היא מינימלית כל כך: להמנע מפגיעה מכוונת באזרחים. ובאשר לפאנון, מאו וגו’ – למרבה הצער, ההסיטוריה של סין וההיסטוריה של אלג’יר לאחר הצלחות המהפכות והשחרור שם מעידות שאם נוטשים את קדושת החיים האזרחיים בדרך, קל מאוד ואף מתבקש להשאיר אותה בבוידעם גם לאחר הנצחון. דומני שלא אלג’יר שאחרי הנסיגה הצרפתית (המוצדקת כמובן), ולא סין של מאו, מהוות דוגמה לחברה שרובנו מבקשים לבנות כאן.

באשר לטענה לגבי אנשי איתמר בפרט. עידן לנדו מונה כאן שורה של עוולות בהם היו מעורבים תושבים מתוך ההתנחלות, מהתנכלות ועד לרצח (קריאת חובה לכל המתדיינים על הרצח). אבל קשה להבין כיצד אפשר לטעון, בצדק, כי אסור לגבות מקהילה פלסטינית מחיר על תמיכתם באלימות פוליטית של מי מחבריה, אבל לרמוז, בין אם באמירה או בשתיקה, לכך שאיסור זה בטל כשמדובר במתנחלים. אין ספק שכאשר מנסים להבין מה יכול היה להוביל אדם לחולל את הזוועה שחולל, האלימות שביצעו חלק מתושבי ההתנחלות יכולה לסייע להסביר את ההתכהות הנפשית הנדרשת לבצע מעשה שכזה.

חייבים להזכיר את האלימות הזאת בדיונים בספירה הציבורית בישראל, בה רבים מדי, והממשלה בראשם, מנסים לכבס בדמם של הנרצחים את כלל מדיניות הכיבוש ואת כלל בריונות תג מחיר. להסביר, אבל לא להצדיק; לא רק משום שזוועה כזאת אינה בת-צידוק, ולא רק מפאת כל הסיבות שנמנו לעיל, אלא גם כיוון שאם הרוצח ביקש לנקום מעשה אלימות קודם משנים עברו, הרי שהוא נכשל בכשל שמובטח בנקמה חסרת-אבחנה. משפחת פוגל עברה לאיתמר רק לאחרונה, ואינה ואיננה יכולה לשאת אחריות לאלימות שחוללו תושבים אחרים בקהילה – וודאי שלא אחריות שיכולה להצדיק גזר דין מוות.

למעלה מכך, אם אנו אומרים, בצדק גמור, שאפילו רצח כמו זה באיתמר אינו מצדיק ולו במיליגרם פעולות נקם של המתנחלים בימים האחרונים, שומה עלינו לומר שאפילו ההתעללות כמו זו שעברו הפלסטינים מידי תושבים באיתמר יכולה רק להסביר, אבל בשום אופן לא להצדיק, את הרצח; ולפעמים ההבדל בהבנת מה שאנו טוענים טמון כולו בסדר המשפט: יש הבדל דק אבל חיוני בין להגיד “הרצח הוא נורא – אבל חייבים לזכור שיש כיבוש”, לבין להגיד “יש כיבוש – אבל הרצח הוא נורא”.

ובאשר לטיעון כאילו לגיטימי לרצוח חברים בקהילה כדי לגרום לכל הקהילה לעזוב – כאן, לדעתי, נחצה הגבול בין תמיכה בהזזת אוכלוסייה לטובת חלוקה – עניין שנוי מחלוקת בפני עצמו – לבין תמיכה בטיהור אתני. ולא סתם טיהור אתני – אלא טיהור אתני בדיוק באותה הטכניקה בה התחילה ישראל את הנכבה ב48′ – זוועה שההתנגדות אליה אמורה להיות ערכית, עקרונית ומוחלטת. אין אימוץ בוטה מזה של האידאולוגיה שאיפשרה את הפשע העצום ההוא.

נוסף על כך, ההתייחסות למתנחלים כאל ציבור מונוליטי גם היא מהווה, למרבה הצער, כניעה לתכתיבי השיח הימני-לאומני בכלל, ולמחלת הדה-הומניזציה של קבוצה יריבה בסכסוך בפרט: הם כולם אותו דבר, והם כולם מיוצגים על ידי הקיצונים והצעקנים שבהם, ולכן דינו של כל אחד מהם שווה לדינו של כל אחד מהקיצונים ההם, והדין הזה כולל גם אפשרות של פגיעה פיזית, כי אף אדם רציני לא יזיל דמעה אם אחד הרבנים המסיתים או הכהנסיטים הפרועים ייקלע למארב. אז קודם כל, מותר ואף רצוי להתנער מהשיח הימני-פשיסטי הרואה באלימות פיזית מענה לגיטימי לאלימות מילולית ולהסתה; ועל הדרך, לא רק רצוי אלא חיוני ממש להשתחרר מהאשליה כאילו ציבור המתנחלים הוא מקשה אחת. יש בהם ממעמד הביניים, ממעמד הפועלים, מהאליטות, ורבים מאוד ממי שיהודה שנהב היטיב לתאר כ”ישראל השלישית”: מזרחים, מהגרים וחרדים.

אלה נמצאים בשטחים לא רק מכוח שכנוע אידאולוגי – שקיים אצל רבים, בין אם מקדמת דנא או בדיעבד – אלא מכוח המדיניות הכלכלית שחיסלה את מדינת הרווחה בישראל הריבונית והפריחה אותה בהתנחלויות. יש מתנחלים כהניסטים, חרדים, דתיים, חרדים, דתיים-לאומיים, ברסלבים, חילונים גאים, גאים גאים, גאות גאות, ואפילו נוצרים ומשיחיים. ביניהם יש סוציאליסטים וקפיטליסטיים, סטודנטיות תפרניות ואילי נדל”ן ובעלות מפעלים ובעלי עסקים קטנים, שכירים שחוקים וקרייריסטיות משוחזות לשון. רבים מהם, כולל לפעמים דווקא האידיאולוגיים ביותר, מנסים למצוא בשנים האחרונות דרך חדשה, כאשר חלקם מגיעים למחוזות ששמאל שלום-עכשיו ולפעמים גם שמאלה ממנו מפחד לחלום עליהם – קבלת זכות השיבה הפלסטינית, לכל פלסטין, למשל. וכולם, האידיאולגיים ושוחרי איכות החיים, אנשי הרב פרומן ואנשי הרב ליאור, אנשי המדינה האחת וכאלה שרוצים להישאר במדינה פלסטינית וכאלה שמקווים שבהסכם חלוקה ביתם יישאר בתחומי ישראל – כולם רוצים וזכאים לחיות. כולם שותפים ואמצעים לדבר עבירה על החוק הבינלאומי – מי שמבצעת את העבירה בפועל היא מדינת ישראל – אבל כולם אזרחים מוגנים בתוקף בדיוק אותו החוק הבינלאומי שהשמאל מבקש לאכפו בשטחים הכבושים.

חשוב לציין כי חלק מהתגובות בשמאל מיהרו לעשות דה-הומניזציה גם למבצע הרצח באיתמר: מדובר, הם אמרו, במפלצת, שאינה יכולה לייצג את המאבק הלאומי הפלסטיני, ולכן פעולתה החייתית והלא שפויה לא צריכה להיכלל בכלל בדיונים על המאבק. אין דבר חורה בעיניי מאשר התנערות בעלי הפריבילגיה המתונים, נקיי הכפיים, מה”קיצוניים בשני הצדדים”. מי שביצע את הרצח באיתמר ביצע אותו בכורח נסיבות פוליטיות שהכהו את רגשותיו עד כדי כך שהיה מסוגל לשסף את גרונותיהם של ילדים א במיטתם ותינוקת יחד עם הוריה. הוא אינו מפלצת יותר מטייס שנסיבות פוליטיות הכהו את רגשותיו עד כדי כך שאינו מרגיש אלא מכה קלה בכנף כאשר הוא משחרר פצצה של טון על בית דירות בעזה כדי לפגוע בלוחם אחד – שגם מעמדו כלוחם באותו רגע, בו לא היווה איום לחיילים או אזרחים ישראלים ולא השתתף בלחימה, שנויה במחלוקת.

אלימות פלסטינית נגד אזרחים ישראלים היא תמיד פוליטית, גם במקרים הבודדים כאשר היא מבוצעת על ידי אנשים לוקים בנפשם. יש להתמודד עמה בשני המישורים – זה של עצם האלימות וזה של הפוליטיקה המנחה אותה, ולזכור שאפשר גם לדרוש מאדם שמבצע אלימות פוליטית ו-או פשע מלחמה לשאת באחריות אישית, וגם לטפל בו כקורבן, איש בדרכו שלו, של נסיבות פוליטיות. ספק אם מי מאלה ששיקעו מרפקיהם בדם בעשור האחרון ולפניו, משני הצדדים, היו מדמיינים שהם מסוגלים לאלימות קיצונית כל כך אלמלא הסכסוך. תיקון עוולות הסכסוך בעתיד יחייב שיקום מבצעי האלימות וקורבונתיהם, לא משנה כמה אלף-אלפי הבדלות נרצה לציין בין השניים.

כמובן שהרצח עצמו נורא, אבל להתבטא נגדו בפומבי פירושו להכנע לתכתיבי הימין ו/או להתנצל על משהו שלא עשינו.

בשום פנים ואופן לא. ראשית, אודה מקרב לב למי שימצא במאמר שלי מילה של התנצלות או בקשת מחילה; עד כה, חיפושים שנעשו בידי קוראים העלו רק “נימה מתנצלת” פה ושם. אבל נימה היא באוזני המתבונן; אחרים, למשל, חשבו שמסר המאמר הוא צדקני, גזעני, ציוני, ניאו-ליברלי, ניאו-קונסרבטיבי, אנטי-ציוני, אנטי-צה”ל, אנטי-מתנחלי וכיו”ב. אין למאמר שום קשר לדרישות הימניות לגינוי שמאלי, שחגי מטר סולד מהן בצדק. המאמר המקורי אף הוא נכתב ממניעים שונים לחלוטין ממניעי הדוברים מימין, ולמעשה פורסם לפני שקראתי ולו תגובה ימנית אחת שהתייחסה לארגוני השמאל. ובשום שלב במאמר ובוויכוחים סביבו לא ביקשתי להתנצל, לא בשמי ולא בשם השמאל. אני לא חושב שיש לי על מה להתנצל ולבקש מחילה, ודאי שלא מהדמויות, רובן בזויות ופשיסטיות לעילה-ולעילה, שדורשות מאיתנו להכות על חטא. והתנצלות קולקטיבית – מעבר לכך שכמובן אינני מתיימר לייצג את השמאל אלא רק לפתוח בשיח בתוך הקהילה הפוליטית שלנו, אני חייב לומר שעצם המושג של אשמה קולקטיבית זר לי לחלוטין. להבדיל מתחושת אחריות ודחף ומחויבות להכרה בעוולות ותיקונן, מעולם לא הרגשתי אשמה לא כישראלי, לא כישראלי-רוסי, לא כאיש שמאל, לא כאיש תקשורת, וכך הלאה. לא לי אישית, ולא לקהילת השמאל הרדיקלי שבתוכה ומתוכה אני מדבר, אין על מה להתנצל. זאת לא היתה מטרת המאמר, לא הקודם ולא זה הנוכחי. “לא בשמנו” והתנגדות לאמצעי פסול במאבק רחוקים שנות-אור מהתנצלות.

אבל חמור מכך, עצם השימוש בטיעון המתואר לעיל מהווה כניעה חמורה ומשתקת הרבה יותר לתכתיבי הימין מאשר ביקורת פומבית וחזקה נגד אלימות פוליטית פלסטינית נגד אזרחים. אם מקבלים את הטיעון הלז (כמו שעשה למשל יוסי גורביץ) הרי שמקבלים שכל הבעת ביקורת גם נגד האלימות הקיצונית ביותר מהצד שלך או הצד שאתה תומך בו היא כניעה לאויב, התרפסות, קבלת כל טיעוניו, איבוד חוט השדרה והצפון וכיו”ב. והרי זוהי בדיוק הטענה המזינה מבשלות רפש כמו “אם תרצו”. מדוע אנחנו יודעים לדחות בבוז את הטענה הזו כשהיא מוטחת בנו על ביקורתנו נגד פשעים ועוולות שמבצעת החברה הישראלית, אבל נרתעים ממנה כשהיא באה לבטל ביקורת בתוך המאבק? וכמובן שביקורת פנימית שלכל היותר מתחרזת עם זו החיצונית (לעניות דעתי, הביקורת הפנימית שאני מבקש לקדם שונה מהותית מהביקורת שדורשים מרבית הקולות מהימין) אינה מהווה קבלה של כל שאר הטיעונים של היריב האידאולוגי. אפשר לתמוך בהכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית, או להיאבק למען מדינה דו-לאומית, להיות פוסט-ציוני ואנטי-ציוני ולא-ציוני, לתמוך בזכות השיבה הפלסטינית המלאה לכל פלסטין ההיסטורית, להילחם בגזענות בתוך הארץ ולדרוש אפליה מתקנת, לעבוד על הגשת כתבי אישום נגד בכירים ישראלים לבית הדין בהאג ולתמוך בזכות הפלסטינית למאבק חמוש נגד צבא הכיבוש הישראלי בשטחים – ודווקא מתוך כל אלה להגיד בכל רם וברור שאלימות נגד אזרחים אסור שיהיה לה מקום, לא במאבק המשותף ואפילו לא במאבק הפלסטיני כשלעצמו.

אבל לישראלים אסור בתכלית האיסור לבקר את הפלסטינים. אנחנו הצד החזק, והם הצד החלש והמוחלש. הבעת ביקורת על המאבק הפלסטיני כמוהו כשיתוף פעולה עם הכיבוש.

מעבר לכך שגם הטיעון הזה מאשש את שיח ההפרדה הימני-לאומני, הוא ביסודו קולוניאליסטי ופטרוני להחריד כלפי הפלסטינים. לוחם ההתנגדות הפלסטיני מוצג בטיעון הזה כ”יליד טבעי מדוכא”, המשוחרר מעול המוסר המערבי ודרישותיו, בינהן הבדלה מינימלית, קומון-סנסית בין טוב לרע. אם אתה פוטר יחיד או קבוצה מהדרישה להתנהגות אנושית בסיסית, אתה מבטל בכך את אנושיותם.

אבל עולה כאן גם שאלת זהות השמאל הישראלי ומקומו במאבק נגד משטר הכיבוש ונגד גזענות, על שלל ביטויה בין הים לנהר. יונתן פולק צודק, מיותר כמעט לציין, כשהוא חוזר בראיון למגזין האמריקאי The Nation על העיקרון הבסיסי של הפעילים הישראלים בהפגנות בניעלין, בלעין וכפרים אחרים בתוואי הגדר: אלה הם קודם כל מאבקים פלסטיניים שמטרתם לא רק סילוק הגדר והחזרת האדמות אל הכפר, אלא העצמת הקהילה כיחידה חברתית ופוליטית מחוזקת, שמסוגלת לעמוד על שלה מול כוחות הכיבוש המבקשים לבטל את ריבונותה ואת זהותה. אבל תהיה זו טעות להקיש את אותו העקרון אל כלל המאבק נגד משטר הכיבוש והגזעונות בין הירדן לים. זו תהיה טעות, קודם כל, כיוון שחצי מהאוכלוסייה בין הירדן לים היא יהודית-ישראלית. לשמאל יש אחריות כלפי האוכלוסייה הזאת, מכיוון שאנחנו באים מתוכה, מדברים את שפתה, מבינים את פחדיה ואת הקודים התרבותיים שלה; רמת המסוגלות שלנו לחולל שינוי באוכלוסייה הזאת גבוהה, ומכאן שגם האחריות לפעול כדי לחולל את השינוי. אין זה אומר שעלינו לערסל ולגונן על כלל דרישותיה בסכסוך; למעשה, אם אנו מרגישים אחריות כלפי קהילה זו או כל קהילה אחרת בסכסוך, חלק מן האחריות חייב להתבטא בהעברת ביקורת, ואף בקריאה לשותפים למאבק להדגיש את הביקורת באמצעות לחץ חיצוני בלתי-אלים, כמו סנקנציות כלכליות על חברות המרוויחות מהכיבוש ועל מפעלים תרבותיים מסוימים הבאים לללבן את הכיבוש בדעת הקהל העולמית (בראש ובראשונה – פעילות תרבותית של אמנים ישראלים שמאפשרים את ניכוסה על ידי משרד החוץ למטרותיו שלו).

אבל זה בכל זאת אומר שלנו, כבעלי גישה לקהילת-המקור שלנו, ולכל אחד אחר המנסה להביא לתיקון עוולות הסכסוך, אחריות להתחשב בדרישות ובצרכים של כל תושבי המרחב. זה תקף גם לגבי דברים גדולים, כמו זכויות קולקטיביות וזהות – אפשר לתמוך בחלוקה והפרדה לשתי מדינות, אפשר לתמוך במדינה דמוקרטית אחת לכולם ושיבת הפליטים לכל פלסטין, אבל מגוחך לאמץ בחום את הלאומיות והזהות הלאומית-קולקטיבית הפלסטינית ולהתכחש לחלוטין לזו היהודית-ישראלית; בהקשר של הפתרון האחרון, למשל, מגוחך ולא ראוי לצפות שבמדינה אחת ישראלים יהודים יאמצו את דגל פלסטין, שאינו מבטא את זהותם או שאיפותיהם, כסמלה היחיד של המדינה, בדיוק כשם שמגוחך לצפות שפלסטינים של 48 או 67 יאמצו אל לבם את דגל ישראל, המתעלם מזהותיהם ושאיפותויהם שלהם. אבל יש גם דרישות פשוטות ובסיסיות בהרבה שגם בהן חובה להכיר, בהן הזכות לחיים והציפיה שלא להיות מותקפים באלימות שלא בשדה הקרב.

חלק מהקוראים אולי יתפלאו, אבל שמעתי במהלך העשור האחרון כמה וכמה הסתייגויות משמאל גם מהזכות הזאת שבאות לרוב בנוסח של “כמובן שפיגועים זה לא בסדר, אבל אלמלא היה כיבוש, לא היו פיגועים.” אף שעובדתית סיבתית הקישור הוא נכון – אלמלא הכיבוש והגזענות, הסיכוי שקבוצה כלשהי הייתה מגייסת את הזעם והיאוש הנדרשים לביצוע פעולות טרור היה נמוך – אבל שאר שתי ההנחות הסמויות של הטיעון שגויות: הקשר הסיבתי הבסיסי אינו קשר של הכרח חיובי, כלומר, קיומו של הכיבוש אינו מחייב פיגועים נגד אזרחים כפועל יוצא; וההנחה שהפיגועים יכולים לתרום במשהו להפסקת הכיבוש גם היא מופרכת, ולמעשה מהווה גם היא כניעה לתכתיבי הימין. ההנחה הזאת היא בת דודתה הקרובה של האסטרטגיה המופרכת והא-היסטורית של מפלגת קדימה בבואה לנהל את מלחמות עזה ולבנון ואת המצור על עזה: הפעלת לחץ ברוטלי ואלים על אוכלוסייה אזרחית, כדי שתחליף את הנהגתה להנהגה שתהיה מוכנה יותר להתפשר מול לחץ האויב. מעבר לכך שאי-מוסריות התפיסה זועקת לשמים בפיותיהם של אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים ונפגעים, הרי שהיא מופרכת לחלוטין מבחינה היסטורית: טראומה אלימה לעולם תגרום לאוכלוסייה הנפגעת להתאחד סביב הנהגה נחושה ועקשנית, ולתת להנהגה הזאת צ’ק פתוח לפעולות תגמול. דפוס ההתנהגות הזה היה נוכח אפילו בתגובות לאסונות טבע, כמו התגובה הציבורית לשריפה בכרמל.

בסופו של דבר, התבטלות טוטאלית בפני כל אמצעי וסוגי המאבק הלאומי הפלסטיני חותרים תחת אפשרות השמאל להוות שחקן משמעותי יותר במאבק למיגור עוולות הסכסוך; שחקן משמעותי יותר מאשר, נניח, מגן אנושי בהפגנות נגד הגדר. חוסר היכולת לדבר עם הציבור הישראלי ולהכיר בכך שגם פרטים וגם קבוצות בצד החזק יותר יכולות להפגע פגיעה לא-מידתית מפעולות הצד החלש, ושפגיעה כזאת היא לא תמיד הכרחית, לגיטימית או תורמת למאבקו של הצד החלש. ומובן שאין כאן סימטריה: מבחינה כמותית גרידא, טבלת הזוועות מראה יתרון עצום ומביש לטובת הצד הישראלי, הן במספר קורבנות צה”ל ופעולות טרור “גראסרוטס”, כמו זה של כמה וכמה מתנחלים, והן באלימות הביורוקרטית, הזהותית, התרבותית, והכלכלית שמפעילה ישראל כלפי הפלסטינים זה עשורים רבים. אבל חייבים להיות מסוגלים גם לתפוס ולהכיר ולהנכיח את הא-סימטריה של ההקשר הרחב וגם לנתח כל פעולה בתוך הא-סימטריה בזכות עצמה, ולהחליט מתי היא לגיטימית ומתי איננה לגיטימית, ובנפרד מכך, מתי היא תורמת למאבק ומתי לא. קידוש הקורבן והתרתו מכל רסן של התנהגות אנושית בסיסית, טקטיקה שישראל ניצלה באגרסיביות מאז ימי “שמשון המסכן” של אבא אבן ובן גוריון ועד לשחרור תמונות הזוועה מאיתמר כתעמולה למדיניות הכיבוש והדיכוי שתרמו תרומה נכבדת – גם אם בשום פנים ואופן לא בלעדית – לרצח המשפחה. אסור בשום פנים שטקטיקה זאת תהפוך לכלי לגיטימי בשמאל, לא במאבק נגד משטר הגזענות והכיבוש ולא בכל מאבק אחר שאנו שותפים בו.

ומה הלאה?

מטרת המאמר הוא פתיחת דיון: כיצד על השמאל הרדיקלי להתמודד עם אלימות פוליטית פלסטינית, והאם התעלמות והתאלמות עודן הדרכים הראויות? אני, מצידי, יכול רק להציע עוד שתי התבוננויות כלליות, בנוסף לאלה הפרטניות לעיל. אנו בשמאל הרדיקלי בישראל, שלעתים קרובות רואים בעצמנו קבוצה מיוחדת ו”בועתית” משהו בסכסוך הפלסטיני-ישראלי – קבוצה שמקדימה את זמנה, שמכירה את כללי החברה שלה אבל בזה להם, מעדיפה לדלג מעליהם, לפרוץ אותם או לחתור תחתם; קבוצה שכוחות המשיכה של הסכסוך הזה אינם חלים לגביה באותה מידה כמו לגבי פרטים וקבוצות שלא פיתחו תודעה פוליטית ביקורתית – מתגלים, בהבלח הקצר של השתיקה ביחס לאלימות נגד אזרחים מתנחלים, כסובלים משתי מחלות טיפוסיות ביותר לכל אזור סכסוך בעולם: דה-הומניזציה ופיצוי יתר. פיצוי יתר הוא מושג הלקוח מתחום ניהול הסכסוכים, והוא מתאר מצב שבו פרטים או קבוצות שאינם חווים או מבצעים אלימות יחזיקו בדעות מרחיקות לכת יותר מאלה של השחקנים הישירים בסכסוך, ובעיקר יהיו נכונים פחות לפשרה; אנו מכירים את התופעה טוב מדי מהפער הגדול בין השיח הפוליטי לגבי ישראל בקהילה היהודית בארצות הברית, שם מפלגת העבודה נחשבת עדיין לשמאל חדשני ועיתון “הארץ” לרדיקלי בערך כמו “המאבק”. השמאל הרדיקלי הישראלי נמצא במצב הזה ביחס לפעילים הפלסטינים, שלרבים ובולטים בהם לא הייתה כל בעיה לגנות את הפיגוע מאיתמר מעל כל במה.

והדה-הומוניזציה. דה-הומניזציה של חצי מיליון מתנחלים, או של כל קהילה מסוימת מתוכם, לא יכולה להיות מוצדקת על ידי התנהגות קיצונית של מי מחברי הקהילות והציבור הזה, על ידי התייחסות לדעות הפוליטיות הרווחות בקרב הציבור הזה, ולא על ידי התנגדות למדיניות הצבאית והמדינית המאפשרת את קיומו של הציבור הזה במרחב והמגדירות, בשלב זה בין אם הציבור המדובר ירצה בזאת ובין אם לאו, את התפקיד המסוים מאוד שהוא משחק במרחב ובסכסוך. על השמאל ללמוד להתמודד עם כל המגוון הפוליטי והתרבותי בתוך ציבור המתנחלים, ועם כל העושר האנושי של הציבור הזה, ובסופו של דבר, עם כל אנושיותו.

ועלינו גם להתמודד עם השאלה הגדולה של אלימות פוליטית פלסטינית נגד אזרחים: האם היא מוצדקת וצודקת, ותורמת למאבק? האם אנחנו מוכנים לקבל אותה ולגונן עליה, ולו במשיכת כתפיים ואי-העיסוק בה בשום רמה שדומה להתמודדות שלנו עם אלימות ישראלית? ואם לא, מה נוכל לעשות בנידון? לנו הפתרונים.