למה ״זגורי אימפריה״, המייצרת את אחת האמירות המרתקות של העשור האחרון בטלוויזיה הישראלית, לא זוכה להכרה בטקס פרסי הטלוויזיה הקרוב? זה קשור כמובן גם למזרחיות אבל בעיקר – לאיך שהתעשייה הישראלית אוהבת את הטלוויזיה ה״איכותית״ שלה
בידיים חשופות ובמבט צלול שרטטה רונית אלקבץ את קטבי הנפש, את הקרב המתחולל תדיר בין מה שגורלך הכתיב לך לבין תשוקותייך. היא פירקה לגורמים את יסודות האהבה, הבריקה ומירקה עד שהבהיקו כמו מראה. לזכרה
בין הפנתרים המבהיקים שמקיפים את שרת התרבות לפנתרים הדהויים והמובסים, בין צ׳כוב ומנשקי הקמיעות לצדק ועוול, בין היות טורף להיות נטרף: הצילום הגאוני שעיטר בסוף השבוע שעבר את שער ״7 לילות״ מנציח רגע קריטי במאבק המזרחי
שני מנחים אשכנזים דרשו מהשחקנית רונית אלקבץ לתאר את מסתרי הצלחתה ולהצדיקה – דרישה קבועה ומבזה מנשים מזרחיות. השאלה הבאה שלהם כבר לא זכתה למענה, ונראה שכולנו קמנו ועזבנו את האולפן יחד איתה
דרכים כמו דרכו של הפייטן זיו יחזקאל הן האפשרות היחידה שלנו, מזרחים ומזרחיות, לנהל שיח פנימי חדש, הוגן, מפוכח ופתוח על העבר וההווה שלנו עם שכנינו המוסלמים בעבר ושכנינו הפלסטינים בהווה
באיחור של כמה וכמה עשורים, המוזיקה המזרחית הפכה לאחד הטרנדים החמים בתל אביב. הסצינה ההיפסטרית מתנהגת, אחרי שנים של זלזול, כאילו היא המציאה את המוזיקה ה”איכותית” הזאת, כשבעצם היא רק גילתה משהו שאנשים שוחים בו כבר שנים. קוראים לזה יוהרה וניכוס. חן אלמליח עושה סדר