• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אין פרטנר, גרסה גלובלית

יריב מוהר על הבחירות במצרים כאתגר למחשבה הפרוגרסיבית בעולם
יריב מוהר

זה אולי נשמע דרמטי מדי, אבל להערכתי הצנועה תוצאות הבחירות במצרים עלולות לערער את המחשבה הפוליטית הפרוגרסיבית בעולם. מיליוני הצעירים שקיבלו השראה מהאביב הערבי לא באמת ציפו, גם אם מהיד לפה הם הכירו באפשרות הזאת, שגל ההתעוררות האזרחית יסתיים במשטר שעלול להזכיר את איראן או סעודיה.

האכזבה העמוקה ממפנה כזה עלולה להביא לשחיקה קריטית בפוליטיקה הפרוגרסיבית, הפלורליסטית והרב-תרבותית, שתפנה את מקומה ביתר שאת לליברליזם מסתגר וקרתני נוסח אירופה של “הנאורות” – ליברליזם שוביניסטי שכעת “הוכיח” לעצמו כי הוא אכן פרויקט אנגלו-אירופאי שצריך להישמר מ”אחרים” אוריינטלים למיניהם. במקרה כזה, האמירה של מרקל ודומיה כי הרב-תרבותיות נכשלה תהפוך לדוגמה פוליטית בלתי מעורערת – משהו כמו “אין פרטנר”, הגרסה הגלובלית.

נכון, לאור התנופה של ההתעוררות האזרחית יש סיכוי טוב שהאיסלאמיסטים הערבים החדשים יבינו כי כדאי להם להיאחז במודל של ארדואן ולא בזה של אחמדיניג’אד; אבל באותה מידה, ייתכן שהצלחותיהם האלקטורליות המזהירות יגרמו להם לחשוב שקיבלו מהעם צ’ק פתוח לשלוט ללא עוררין – כלומר ללא אופוזיציה אמיתית וללא עיקרי הדמוקרטיה במלוא מהותם. זו עדיין סכנה מוחשית מכדי להתעלם ממנה.

תעמולת בחירות בקהיר. צילום: Maggie Osama, cc by-nc-sa

ואז נשאלת השאלה: האם אותה רוח מהפכנית היא חרב פיפיות? האם בסיטואציה מסוימת היא יכולה להוביל דווקא לרגרסיה, כאשר רק בתהליך ארוך מאוד, שעתידו לוט בערפל, אולי ישתפרו פני הדברים? האם זכויות נשים, מיעוטים, להט”ב ודומיהם יהיו בנסיגה בגלל הרפתקה דמוקרטית מוקדמת מדי? ובנימה אופטימית יותר: איך אפשר להימנע ממלכוד שבו הרצון הכן להוריד דיקטטורים כמו מובארק מביא לעליית תיאוקרטיה הגרועה ממנו בכמה מידות?

כביכול, האופציה הברורה לפתרון המלכוד היא זו המועדפת על הליברלים השוביניסטים: וריאציה קשוחה של המודל הטורקי, לפיו המועצה הצבאית, כגוף פרו-מערבי ו”ראציונלי”, תשלוט ביד רמה בציבור המצרי ותיתן לו לשחק בדמוקרטיה וברצון העם בתוך גבולות מאוד תחומים וצרים – כל חריגה תוביל לשליפת הצבא ולשימוש בכוח. זו כמובן אופציה רעה לחזון התחריראי ואישרור בפועל לגישת “האין פרטנר” הגלובלית. המועצה הצבאית היא בא כוחו של הליברליזם השוביניסטי המקדם יחד עמה אינטרסים מערביים, ניאו-ליברליים ותאגידיים על בסיס הסכנה המאיימת שבשיתוף הציבור העני, המוחלש וחסר ההשכלה בעולם השלישי – פוליטית וכלכלית – בתהליכים של קבלת החלטות ומשילות. וכך הסכנה מפונדמנטליזם הנובע מ”נבערות” מקדמת אליטיזם של שכבה צרה, מהסוג שמחלחל למטה בעיקר דרך נזקיו החברתיים, וכך מסייע ליברליזם אליטיסטי זה לתחזק את אותה “נבערות”.

המלכוד הוא לא פשוט וכנראה יהווה את האתגר הגדול ביותר למחשבה הפרוגרסיבית העכשווית. על כתפיה מוטל עול כבד: כדי לשמור על קוהרנטיות ולא להיחשב למנגנון המכלה את עצמו (כפי שמארקס דימה את הקפיטליזם), יש לפתח מודלים יצירתיים במיוחד. בנוסף, הפרוגרסיביים צריכים לחזק את הפרגמטיסטיות שלהם – במובן של למדוד את רעיונותיהם והמדיניות שלהם לפי האפקט על המציאות הנחווית, ולא לפי הערך האסתטי או הרטורי של הדברים.

למשל, ייתכן שכמודל חלופי למועצה הצבאית, יוכלו צעירי תחריר לדרוש גוף ריבוני מפקח כזה שיכול לשמור כי רצון העם יתממש רק כאופן ביטוי פוליטי חופשי, מתמשך ובר-קיימא במצרים ולכן יפסלו גורמים שמאיימים על כך. מועצה חלופית כזאת, עם זאת, לא צריכה להיות מורכבת מגנרלים – חברי השררה והתאגידים הבינלאומיים – אלא נציגים ממגזרים שונים במצרים שיכולים להוכיח כי הוגנות, פתיחות, סובלנות ואי-אלימות מאפיינים את התנהלותם, בין שהם בורגנים חילוניים משכונת יוקרה באלכסנדריה או מוסלמים אדוקים ועניים מהגבול עם סודאן. זאת תהיה מעין אליטה פלורליסטית, שתהווה גוף מפקח על הפרלמנט.

כמובן, שזו רק הצעה ראשונית וחיצונית. על הצעירות והצעירים במצרים לפתח ולאשרר את המודלים הללו, אבל בכל העולם יכולים וצריכים לקחת חלק בתהליך. החלופה לרב-תרבותיות היא פוליטיקה מהותנית ואלימה של זהויות. בתוך הפוליטיקה הזאת ישנה זהות שבטית אחת המכנה עצמה “ליברלית” ורואה בדרך החיים שלה את הדרך הראויה היחידה. וזו אלטרנטיבה עגומה מאוד לרב-תרבותיות.

כנראה שיעניין אותך גם: