• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אישה אחת בעלת חצי שן צהובה

באילו תנאים יכולה אלימות להיחשב כנשקו של החלש ומה ניתן ללמוד על משתתפי התקרית מאופן הדיווח עליה? תום מהגר מבקש להתבונן בשיח שמייצרים פעילי השמאל ולעצור לרגע אצל האישה שבכותרת

תמונה ראשונה: עשרות עצורים יהודים, כולם צעירים ומשכילים, מובלים משכונת שייח’ ג’ראח לבית המעצר במגרש הרוסים. שישה מהם מופרדים לחדר שבו נמצא קצין מג”ב. הם שומעים אותו אומר בקשר “תביא שישה ארוחות לעצורים” ומגחכים.

תמונה שנייה: העיתונאים אילן ליאור וחגי מטר מותקפים בהפגנה נגד פליטים בשכונת התקווה. על פי עדותו של מטר, כך החל האירוע: “אישה אחת, גדולת גוף, עם רק חצי שן צהובה בחניכיים העליונים שלה, התקרבה והתחילה לצעוק עליי”. משם הדברים מדרדרים לכדי מה שהוגדר ליל הבדולח ופוגרום.

תהייה: אם תושבי שייח’ ג’ראח היו יוצאים להפגנה המונית נגד האורחים הלא קרואים בשכונתם, מגדפים את הציונים ובסופו של דבר אף זורקים אבנים, מנתצים חלונות ופוצעים אחדים מהם, האם גם אז היינו מגדירים זאת פוגרום? או שמא, כפי שכבר נכתב לא אחת בעבר, היינו אומרים כי האלימות והטרור, הגם שהם מגונים, הם נשקו של החלש?

יש להניח שהיינו מספרים את הסיפור השני. והיו דברים מעולם. לדוגמא, איש בשמאל לא הגדיר את מעשה הזוועה בהתנחלות איתמר “נאצי”, למרות שבעיניי היכולת לרצוח תינוק בשנתו היא “נאצית” יותר מגופייה שעליה נכתב “מוות לסודנים”, שזה מעשה גזעני ומסית לכשעצמו.

תושב שכונת התקווה מטיח דברים קשים באקטיביסטים למען הפליטים במהלך הפגנה, 30.05.12. הסיפור של מי מסופר ובאיזה אופן? צילום: אקטיבסטילס

כמובן שההשוואה בין הפליטים למתנחלים היא מופרכת. אובייקטיבית, המתנחלים הם זרים שמשתלטים על משאבים של ילידי הארץ – על כך יעידו נתונים מתוך דו”חות של ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים; הם עושים זאת בחסות שלטון צבאי, כך קבע אפילו בג”צ שהגדיר את השטחים שהם תחת תפיסה לוחמתית; המתנחלים יצרו בשטחים מציאות של אפרטהייד- יהודים תחת שלטון אזרחי של מדינה, ופלסטינים תחת שלטון צבאי; והם אזרחים של מדינה שהועברו לשטח כבוש, בניגוד חזיתי לנקבע בתקנות האג ואמנת ז’נבה הרביעית.

אולם רק אדם אטום יטען בפני אישה חסרת שיניים את כל זאת. אם ידה אינה משגת לטפל בשיניה, קל וחומר שבניגוד לרוב קוראי שורות אלה, נבצר ממנה לקרוא פסקי דין של בית הדין הבינלאומי בהאג. יוצא אפוא שלפחות מנקודת מבטה של אישה אחת, כנראה ענייה מרודה, הפליטים בשכונת התקווה הם אכן מתנחלים. פה ואף פה מדובר באורחים לא קרואים שפוגעים קשות באורחות החיים של הילידים, ותושבי השכונות, שייח’ ג’ראח והתקווה, מבקשים לסלקם.

אני מקצין ומתריס. אך השאלות בעינן עומדות: מי הקורבן? מי מספר על העוול? ואת הסיפור של מי אנחנו מאמצים? משתי התמונות לעיל אנו למדים כי הקורבנות הם פעילי השמאל ובהמשך פליטים- פעם עצורים לסופ”ש שלם במגרש הרוסים ופעם מותקפים ונמלטים מפני המון מוסת. אולם זו תמונה חלקית בלבד. יש לזכור כי פעילי השמאל מגיעים מבתים משכילים ומבוססים, ולכן צברו ידע וכישרון לספר ולהפיץ את הסיפור מנקודת מבטם, לפיה הם, הפלסטינים והפליטים הם הקורבנות, ואין בלתם. בשיח של השמאל הזה – להבדיל משמאל שמודע יותר לקורבנות נוספים של המצב הפוליטי ופועל בהתאם לכך – את תפקיד הקלגס (סוהר) או הדמון (אישה בעלת חצי שן צהובה) ממלאים אנשים אשר משתמשים בכוח ממוסד או ספונטני. השאלה שנעדרת מהשיח הזה היא עד כמה האישה בעלת חצי השן הצהובה, או הסוהר בעל העברית הקלוקלת, הם קורבנות?

“כשאני מנסה לזקק את זה, אני חושב שאנחנו במעצר במגרש הרוסים מבחירה, אולי אפילו יותר מהסוהרים עצמם”. כך אמר אחד החבושים בשיחה שניהלתי אתו על התמונה הראשונה. וכמובן שגם פעילי השמאל שגרים כיום בשכונת שפירא יכולים לבחור לגור במקום אחר, כנראה בניגוד לרוב התושבים המקוריים.

יש להבהיר: אכן קיים צד שהפעיל אלימות פיזית או מילולית, בעיקר באירוע השני, שהיא מגונה והיה צורך להביא לעצירתה המיידית. אבל אלימות לאו דווקא מעידה על הגמוניה פוליטית. לעיתים קרובות, מעצר בהפגנת שמאל הוא הון פוליטי-תקשורתי וגם סמל סטטוס חיובי בקבוצת פעילי השמאל.

ובאופן דומה, פוסט מנוסח בכישרון רב, שעושה חיבור בין הפליט האריתראי שנפל באותו ערב קורבן לבריונים, לבין שני עיתונאים שהותקפו, הוא כוח פוליטי. הוא יוצר הזדהות של הקוראים/ות עם שלושה קורבנות (מטר, ליאור ופליט אריתראי), אבל מגחך על אישה מקומית, שבמשיכת קולמוס מצוקתה היתה לשנינה.

כך חתם מטר את הפוסט שלו: “ועוד עדכון: גבר אריתראי עם תינוק ביד הותקף. בקבוק נופץ על ראשו. התינוק נפל. הגבר פונה לטיפול כשהוא מדמם בעינו. הסיפור שלו, כנראה, לעולם לא יסופר בפרטי הפרטים של הסיפור שלי, ולא יופץ באותו אופן. וגם זה חלק מהמציאות שלנו.”

אני מבקש להוסיף נדבך למציאות “שלנו”: אישה אחת, תושבת שכונת התקווה, דלת אמצעים, היתה ללעג ולקלס בידי פעילי שמאל, אורחים בשכונתה שלה. גם את הסיפור שלה יש לספר בפרטי פרטים, ולהפיץ באופן אופטימאלי, לפחות כמו את סיפורו של פליט אריתראי ואת סיפורם של שני עיתונאים מוכשרים, אשר שיניהם הלבנות כולן במקומן.

כנראה שיעניין אותך גם: