אל נשתיק את המוזה, למרות רעם התותח

הטבח, הפחד, ההרג וההרס וההרעבה הבלתי נתפסים בעזה, החטופים שממשיכים להתענות בשבי, החיילים שנהרגים, האלימות הנוראה שממנה חוזרים חיילות וחיילים עם נפש מפורקת – במילים אחרות, המציאות שבתוכה אנחנו חיים – מנערת בעוצמה חדשה את מה שידעתי על החיים ועל המוות. יום אחרי יום אני נדהמת לראות שהחיים ממשיכים להם, שאני עסוקה באצבע שנחתכה מהסכין כשקצצתי סלט. מחשבות והבנות שהיו לי לגבי מתי אני חלק מקולקטיב של נשים, של ישראלים, של יהודים ושאר הקולקטיבים שמרכיבים את הזהות שלי מטלטלות אותי. ובתוך כל אלה אני יודעת כל הזמן שהזעזוע עצמו אינו מיוחד ואינו פרטי.

בין הקולקטיבים שאליהם אני שייכת כל חיי הבוגרים, אני חלק מקהילת הקולנועניות/ים, שחברים בקהילה של האומנים/יות. מייד אחרי 7 באוקטובר, רבים מאיתנו הרגישו שהיצירות שבהן אנחנו עוסקים, אלה שנמצאות בתהליך עבודה, כבר לא רלוונטיות, כי הכל השתנה. חלקנו התגייסו מייד לתיעוד הטבח, הניצולים, משפחות הנרצחים והחטופים. חלק ממקורות המימון, כולל קרנות קולנוע וערוצי שידור כיוונו את תקציביהם לצורכי תיעוד ההווה, שהתמקד בזוועות אותו היום.

להפתעתי המוחלטת, מתוך הבלבול, הייאוש ותחושת האין מוצא, הזדחלה אליי אמונה חדשה ביכולת של תרבות ואמנות, חופשיות כמובן, להשפיע, ובצורך להיאבק על קיומן – תרבות ואמנות שנוצרות פה, בין הקרעים המקומיים, בשפות שאנחנו מדברים כאן.

כולנו שואלים מה זה ואיך זה להיות רלוונטיים. לאחרונה הבנתי שהעולמות שבהם אנחנו חיים מאז 7 באוקטובר – יהודים, ערבים, נשים, גברים – ישפיעו ויבואו לידי ביטוי בכל סרט שנעשה, גם אם הוא לא יעסוק באופן ישיר במאה ושישים הימים המחרידים האחרונים, גם אם הוא יהיה סרט היסטורי, או סרט על חברות. יותר מזה, אולי דווקא האכזריות והתגלות חדשה לבקרים של רוע, נקמה וערכים (גבריים) מורעלים יוכלו להצמיח קולנוע ותרבות חדשים וחדשניים.

ברצון, בעקשנות ובחוצפה

הפילוסוף אדורנו אמר שלכתוב פואמה אחרי אושוויץ זאת ברבריות. אבל אנחנו עדיין לא אחרי: החטופים עדיין בעזה. ההרג לא נפסק. ובנוסף, אני לא מתחברת להשוואה בין המלחמה הנוכחית לבין השואה מהמון סיבות, כולל זילות השואה. אבל אני מבינה את הייאוש המוחלט מהאכזריות האנושית. ובכל זאת, אולי בגלל שאין לי גאולה אחרת, התקווה לעשיית קולנוע, ייצור תרבות וצריכתה מאפשרת המשך משמעות לחיי.

אני לא מצילה חיי אדם, אני לא מנתחת מוח ולא מחלצת ילדים מאלימות. אני בסך הכל עושה סרטים ואני יודעת שהתובנה שלי לגבי הצורך האקוטי במאבק על המשכה ויצירתה של תרבות חופשית שולית בתוך המכלול האלים והמבהיל מסביב.

על מנת לעשות סרטים בישראל, צריך המון רצון, עקשנות וחוצפה. אולי זה טיבה של אומנות, אולי זה טיבה של ישראל. לאורך 35 שנים אני במאית קולנוע עצמאית, מורה לקולנוע, ורוכלת נודדת שנוסעת עם הסרטים שלי בארץ ובעולם. אני נוסעת מעיר לעיר וממתנ”ס למרכז קהילתי, מקרינה את סרטיי ואז מדברת עם קהלים. אני מייחלת לראות עיניים נוצצות ותחושה שצופים נחשפו לחוויה שאולי השפיעה עליהם.

כל יצירת אמנות היא פוליטית. אם היא לא מתייחסת לשאלות של יחסים פוליטיים או יחסי כוח, ניתן להסיק שהיא מקבלת את מצב העניינים הנתון. כלומר, אם לאורך שנים נשים, שחורים או ערבים לא מופיעים כדמויות מרכזיות בסרטים אלא כדמויות חסרות אפיון שתומכות בגיבורים, אפשר להניח שהיוצרים באופן מכוון ולעיתים קרובות יותר, מבלי דעת, מקבלים את המציאות שבה רק גברים לבנים ראויים, מעניינים, מסוגלים להשפיע. קולנוע ישראלי-יהודי שמתעלם שוב ושוב ממצב המלחמה, מהכיבוש, מהצבא, מהפחד של יהודים מערבים, מהחשדנות, מהשנאה, מניח שכל אלה אינם קיימים, אינם ניתנים לשינוי או שאנחנו חיים במצב הרצוי.

מכיוון שבסרטיי אני מנסה לאתגר את הקונצנזוס הישראלי, צופים שואלים אותי לעיתים קרובות אם אני מאמינה שאומנות יכולה לשנות מציאות. אני בדרך כלל עונה שקולנוע הוא חלק ממערכת רעיונית וחווייתית שאולי לא משנה מציאות מהיום למחר, אבל חודרת לאט לתוך חייהם של א/נשים ומשנה רעיונות ותפיסות עולם. אומנות תמיד פועלת ביחס לכוחות חזקים פי כמה, כוחות “הביחד” – הכוחות שמפעילות הרשתות, החדשות הישראליות, שמפעיל הרחוב – כוחות המכנה המשותף הרחב.

הקולנוע שאני עושה הוא על גיבורות וגיבורים יומיומיים. הוא מספר סיפורים דוקומנטריים ובדיוניים (עלילתיים). הוא מאופיין לעיתים קרובות כ”קולנוע פוליטי” ו/או “קולנוע פמיניסטי”. אני לא מבחינה בין סרטיי בעזרת התוויות האלה, כי בכל סרט אני מנסה לדבר אל הלב והמוח של הצופה הבודד/ת, דרך שפת הקולנוע. האם קולנוע, והקולנוע שלי בפרט, מצליח לגעת ולשנות ציבורים ששונים ממני ושכמותי?

לאורך השנים נשים מזרחיות, אשכנזיות, פלסטיניות, שמגיעות לצפות בסרטיי מתלוננות לא פעם שהן לא הצליחו להביא את בן הזוג/האח/הבן לסרט, “כי הסרט הוא על נשים” או “בשביל נשים”. אבל יש גם גברים באולמות, אולי מעטים יותר, אבל יש. תמיד היה לא פופולרי לעשות בישראל סרטים שמבקרים את הקונצנזוס היהודי-אשכנזי. לאורך שנים האתגר הנוסף לסרטים שעוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני היה שלא רק המימון, השידור וההפצה של סרטים אלה בישראל מורכבים, אלא העובדה שגם שרי תרבות ופוליטיקאים הביעו שוב ושוב התנגדות לסרטים שעוסקים בסכסוך, כולל הכיבוש, באופן ביקורתי. במשך הרבה שנים היותי יהודייה-פריבילגית הגנה עליי ואפשרה לי להמשיך לעשות סרטים. אבל לצערי, רוב האפשרויות להקרנה של “סרטים פוליטיים”, כולל סרטיי בארץ, הן להקרין אותם לציבורים שפחות או יותר תומכים בעמדות של הסרטים. נורא קשה, בתוך ההתלהמות הישראלית, לפחות ב-20 השנים האחרונות, לפרוץ אל קהלים אחרים.

אני מאמינה שרק יצירה תרבותית ואמנותית ביקורתית, מטלטלת וגם מענגת (!), תאפשר לנו להמשיך. דווקא עכשיו, אני מרגישה יותר מאי פעם צורך לצעוק ולהתחנן להמשיך לעשות תרבות, להמשיך לממן עשיית אמנות ולהמשיך לצרוך אמנות ותרבות, עבורנו ועבור ילדינו.

לטעמי, הכי מרכזי בקולנוע הוא הניסיון להשפיע ולשנות את העולם הפנימי שלנו, דרך תשוקה ומאמץ לראות אחרות/ים בגובה העיניים, להזדהות עם אחרות/ים, לחוש חמלה ולאהוב אחרים למרות הפגמים שלהם. אמנות ותרבות מאמנות אותנו לדמיין וליצור מקום שבו א/נשים שונים מאיתנו – דומים לנו. מקום שאפשר וראוי לחיות בו.

התרסקות תחושת הביטחון והרצון להתחכך בחיקו החמים של “העולם כולו נגדנו”, מאפשרים מסחור, סנטימנטליות, בנליזציה וקיטש של הזוועה. עלינו להתאמץ ולעשות אמנות בועטת שמישירה פנים אל המציאות הכל-כך מורכבת וכואבת.