בובות

כָּעֵת, נִמְצָא בִּי הָאֹמֶץ לְהַכְרִיז
אֲנִי מוֹחָה.
מוֹחָה,
שֶׁכֵּן זְמַן רַב לֹא כָּתַבְתִּי שִׁיר מְחָאָה
חָשַׁשְׁתִּי לְבַטֵּא כָּל תְּשׁוּקָה
לְמַעֲמָד טוֹב יוֹתֵר.
אאא
בְּיַלְדוּתִי, בֵּין אַרְבָּעָה קִירוֹת
אִמִּי נָהֲגָה לִתְפֹּר לִי בֻּבּוֹת
אוֹתָן הִלְבַּשְׁתִּי בְּשִׂמְלוֹתַי הַבְּלוּיוֹת
נָהֲגָה לִסְגֹּר חַלּוֹנוֹת
וּלְצַיֵּר לִי סִבּוֹת
בִּזְכוּתָן אֲנִי כָּאן.
אאא
בְּשׁוּם אֹפֶן אֵינִי מְטִיחָה
שְׁתֵי כַּפּוֹת יָדַי הָעוֹבְדוֹת
(כְּבָר שָׁנִים הֵן עוֹבְדוֹת, עוֹד מֵאָז הַבֻּבּוֹת)
מְלֵאוֹת צַלָּקוֹת
אַךְ אֵין לִי אֶצְבַּע אַחַת מַאֲשִׁימָה.
כָּעֵת,
אֲנִי רַק מוֹחָה:
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁיְּלָדִים לֹא צְרִיכִים לִרְאוֹת.