• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

גזענות בין הלכה למעשה

מי שתוהה מדוע הרבנים שאסרו על השכרת דירות לגויים עוררו עליהם כל כך הרבה כעס צריך לזכור שבישראל מותר לעשות גזענות, אבל צריך לטשטש אותה

קבוצת הרבנים שהנפיקה לעם ישראל את הקריאה הגזענית שלה, שאוסרת להשכיר בתים לגויים, מעוררת את אחד הזעזועים המלאכותיים ביותר שידעה הציבוריות הישראלית. זעזוע זה אינו יוצא מתוך המסר הגזעני של הרבנים, אלא מתוך סגנונם המחוספס, החורג באופן גס מקווי המתאר של הגזענות של הזרם המרכזי.

קווי מתאר אלה אינם שוללים את מהותה של הגזענות, אך הם בוודאי מתקוממים כנגד הצהרת הכוונות הגלויה של הרבנים, השוברת כללי משחק מקודשים בחברה שלנו: עשה גזענות, אך לעולם החזק בקלף הגזענות קרוב לחזה; היה גזעני, אך עשה שימוש סיטוני בשיח נאור לטשטוש עקבותיה של הגזענות.

גזענות למעשה, כן; גזענות להלכה, תרתי משמע, ייהרג ובל יעבור.

כמה מהרבנים החתומים על הקריאה הגזענית

ההבדל התהומי בין קבוצת הרבנים ובין מייסדי המפעל הקיבוצי, למשל, הוא דוגמה לרצוי בתוך כל המצוי. האם מי מאתנו שמע אי פעם את מאיר יערי או יעקב חזן מטילים איסור על קיבוץ מקיבוציו של השומר הצעיר לקבל לשורותיהם חבר ערבי? תהפכו את כל העולם ולא תמצאו אפילו משהו דומה לזה. יתר על כן, חברי הקיבוץ הארצי ואנשי מפ”ם, מפלגת האם, תמיד דאגו להעביר אלינו את תחושות אי הנוחות שלהם מהיחס המפלה של המדינה כלפי ערביי המדינה, ובודאי כלפי ערביי השטחים הכבושים. אפילו הלוגו: “לשוויון, לסוציאליזם ולאחוות עמים”, שהתנוסס על תקרת עמודו הראשון של “על המשמר”, בטאונם, מעולם לא מנע את האיסור בפועל על קבלתו של ערבי כחבר באחד מקיבוציהם. מובן שגם קיבוצי האיחוד והמאוחד נהגו בדרך זהה. הם הבינו את שהסתתר מבינתם של הרבנים.

לאחר מלחמת ששת הימים, התנועה הקיבוצית אף הפיקה עבורנו את אחת מיצירות הפאר של הצביעות והבכיינות הישראלית, שיח לוחמים שמה, ובה סיפורים נוגעים ללב של מיטב הנוער העברי, שמעולם לא צווח, בקריאות קצובות, “מוות לערבים!” אך גם לא חדל מ”לסדר” להם מוות סיטוני, ושיתף אותנו בטקסים המרגשים שארגנו מקונניו המקצועיים, ביניהם עמוס עוז, מורל’ה בר-און ומוקי צור.

לאחר מלחמת יום הכיפורים עמוס עוז, כאחד המתווים המרכזיים של אותם קווי מתאר ”נקיים”, הביע את חרדתו מחיתוך הדיבור של קבוצות מסוימות, מזרחים במקרה זה, בחברה. בשונה מקבוצת הרבנים, הוא היה בהחלט מודע להשלכותיהן החמורות של התנסחויות בלתי מרומזות, וכך ניצל מהדבקת תווית הגזען לשמו.

אנקדוטה מעניינת היתה מנת חלקי לפני כמה שנים, עת ישבנו, כמה חברים, לשיחה על כוס קפה. בשלב כלשהו הצטרף אלינו מרצה ידוע ומוכר, אחד מדבריו המרכזיים של השמאל הציוני וחתן פרס ישראל. לאחר שהעליתי את עניין עמוס עוז וחיתוך הדיבור, הוא קפץ כנשוך נחש ו”הסביר” לי שעוז בכלל כיוון את דבריו לחיתוך הדיבור היקי של אורי אבנרי.

אבל, הגזענות דה-פקטו אינה נחלתה הפרטית של התנועה הקיבוצית. היא זולגת לכל פינה מפינותיה של ההגמוניה, שיחד עם זאת מנהלת שיח אוניברסליסטי מוקפד. ניקח, למשל, את אחד הפרויקטים הציניים ביותר המתחולל במדינה בימים האלה – הקמתו של מוזיאון הסובלנות בירושלים. אתר הבנייה של מוזיאון זה מוקף בגדר גבוהה, ומאבטחיו עושים לילות כימים כדי למנוע את צילומיו של האתר. אמנם, לא מוקם שם כור גרעיני, ושום אספקה של אורניום מועשר ומים כבדים לא מתבצעים שם, אך תהליך הבניה, בכל זאת, אפוף מיסתורין. הסיבה לכך נעוצה, כנראה, במחיקתו של חלק ניכר מבית קברות מוסלמי מהמאה ה-12. הרשויות לא רק שלא הכריזו שקברו של המוסלמי הוא פחות ערך מזה של היהודי, הרי שהן עושות זאת בשם הסובלנות – לשימת לבם של הרבנים, שלא הפנימו את כללי המשחק.

אפשר היה לגעת באין ספור נושאים ותחומים הגמוניים, ובראשם בית המשפט העליון, המעלה על נס את ערך השוויון בפני החוק, ”ללא הבדל דת, גזע ומין”, ובו זמנית מתפקד כחותמת גומי למערכת הביטחון. אפשר היה לשאול, הכיצד זה קורה שבמעוזיו של ההגמון הנאור לא קיים אפילו שכן ערבי אחד, ומותר היה לתהות על העדרם הכמעט מוחלט של הערבים ממפעל פרס ישראל, ועוד מיליון ואחד דברים, למרות שמגילת העצמאות אינה מבחינה בין אדם לאדם.

כן, אפשר לשאול. אבל, כולנו יודעים שכדאי להימנע משאלות קיטבג. בסופו של יום, לא הרבנים המציאו את הגזענות המכוערת, אבל בסגנונם הם בהחלט הזכירו להגמוניה את מהות התנהלותה, ודי בסיבה זו כדי להקפיץ לאנשיה את הפיוזים.

כנראה שיעניין אותך גם: