הֶפּ הֶפּ: גרסת עיר הקודש

בקיץ 1819 ביצעו הגרמנים ביהודים פרעות שזכו לכינוי “פרעות הֶפ הֶפ”. בחסות הצבא המשטרה, שמנעו מן הפורעים לפגוע ביהודים פגיעות בנפש, ולבסוף גם שמו קץ לפרעות בחלק מן המקומות, פגעו ההמונים הגרמנים בבתי עסק ומוסדות תרבות יהודיים, עקרו ושברו וניפצו. בחלק מן המקומות, כמו למשל בפרקוניה, נאלצו יהודים לברוח מבתיהם ולהעביר את הימים הבאים תחת כיפת השמיים, באין מגן.

מקור השם המוזר של הפרעות הללו הוא בקריאה שהשמיעו הפורעים בכל רחבי גרמניה. “הֶפּ הֶפּ” הן ראשי התיבות של האימרה הלטינית שיוחסה לחיילי רומי שכבשו את ירושלים: Hierosolyma Est Perdita. עדויות מן המהומות מספרות על המון חוגג ומצווח שקורא בצוותא: “הפ, הפ” ולאחר מכן “הפ הפ, יודה פרק” (מוות ליהודים).

מה ש”הדליק” את הפורעים הגרמנים היה דווקא הצלחה מסוימת שנחלו היהודים במאבקם לשוויון זכויות אזרחי ותרבותי במדינות גרמניה השונות. הימים היו הימים שלאחר נפוליאון והמהפכה הצרפתית ושיח הזכויות האוניברסאליות חלחל לפינות רבות ברחבי אירופה. גם היהודים רצו. ובחלק ממדינות גרמניה חלה תזוזה של ממש לטובתם. מי שלא אהב את ההצלחה הזו היו, כנראה, גרמנים משכילים שהסיתו את ההמונים הגרמנים לפרוע ביהודים. מכאן כנראה גם האימרה הלטינית שחלחלה מטה אל פיות ההמונים.

יש משהו מענין בקריאה “הפ הפ”, המבקשת להזכיר ליהודים שירושלים שלהם אבודה. אלא שהיהודים לא צריכים שאף אחד יזכיר להם שירושלים שלהם אבדה. מספר פעמים ביום ובמרבית החגים היהודיים נאמרת תפילה לשיקומה של ירושלים בידי האלוהים ופעם בשנה היהודים אף צמים על היחרבה פעמיים בידי חיילי אויב. אובדנה של ירושלים הוא אבן יסוד בהתפחות הדת היהודית לאחר החורבן, והגרמני המצווח “הפ הפ” לא בא להזכיר ליהודים את מה שהם יודעים היטב ממילא. הוא בעצם מבקש ללעוג להם.

“הפ הפ” הוא לעגו של המקרבן האלים המתבל בקריאה את רמיסת זכויותיו, כבודו, חירותו ורכושו של הקורבן. זהו לעגו של מוג הלב שיודע שהוא פועל למעשה בחסות המדינה ויכול לעשות מה שהוא רוצה. לרצוח לא ניתן לו אמנם, אבל לשמוח הוא יודע, לאמור: “הפ הפ, לא תקבלו כאן כל זכויות”, “הפ הפ, שיח הזכויות שלכם לא שווה דבר, הוא חרטא”. המהדרין לא הסתירו כוונותיהם לעתיד, שכן “הפ הפ” לוותה בקריאה “מוות ליהודים”.

מאתיים שנה אחר כך, בירושלים

ביום ירושלים תשע”א, עמדו המונים יהודים מוקפים בדגלי הלאום ובכוחות צבא ומשטרה ושרו “מוחמד מת”. חלקם גם המשיכו “מוחמד מת, מוות לערבים”. לא נרשמו אבידות בנפש אבל נגרם נזק לרכוש. הממשלה והעירייה כבר הודיעו שערבים ייאלצו לנטוש את בתיהם ולחיות תחת כיפת השמיים.

מה שהדליק במיוחד את הפורעים ביום ירושלים השתא הוא הצלחות מסוימות שנחלו הערבים במאבק על זכויותיהם. הם הצליחו להנכיח את אסונם, הנכבה, בשיח הישראלי. כל מנהיגי ישראל, לפחות מודים שיש צורך להקים מדינה פלסטינית ואף הוגים, גם אם מבלי להתכוון, את הצירוף “מדינה פלסטינית” על שפתותיהם. בעולם ישנה היערכות נרחבת להכיר, פעם נוספת, בזכותו של העם הפלסטיני לחירות. זה מה שמדליק את הפורעים.

יש משהו מוזר בשירה המודיעה שהנביא מוחמד מת. מותו של מוחמד הוא עובדה בלתי מוטלת בספק באסלאם. בניגוד למשה וישו שמתו מוות נרגן, לא ברור, לא סופי, כשמקום קבורתו של הראשון לא נמצא מעולם והשני עזב את קברו אחרי שלושה ימים, מוחמד מת מוות טבעי וסופי. בגיל 63, לאחר מחלה קצרה, הלך הנביא מוחמד לעולמו בביתה של רעייתו עאישה שאף מדווחת על רגעי מותו באחד מן הכתבים האסלאמיים המוקדמים.

“ליבו נדם” אומרת עאישה, והוא נקבר במדינה. מותו של מוחמד הוא בגדר אבן יסוד באסלאם, הוא בא לעולם כדי להביא את בשורתו האחרונה של האל לבני האדם ואחר כך מת. לא “הסתלק”, אלא מת. מוחלטות המוות הזו היא כלכך ברורה עד שאחד השליטים האסלאמיים המוקדמים גם הרס את קברו של הנביא כדי למנוע היווצרות פולחן סביב הקבר והגופה שבתוכו. זרמים באסלאם שמייחסים חיים למנהיגים דתיים מתים, כמו השיעה, האסמאעיליה או, להבדיל – האחמדיה, נחשבים ככפירה באסלאם האורתודוקסי. מוחמד אכן מת, ואין צורך להזכיר את העובדה הזו לאף מוסלמי.

היהודי הפורע שזועק “מוחמד מת” אינו בא, אם כן, להזכיר למוסלמי שנביאו מת. הוא בא ללעוג לו. זהו לעגו של המקרבן האלים המתבל בו את רמיסת זכויותיו וכבודו וחירותו ורכושו של הקורבן. זהו לעגו של מוג הלב שיודע שהוא פועל למעשה בחסות המדינה ויכול לעשות מה שהוא רוצה. לרצוח לא ניתן לו אמנם, אבל לשמוח הוא יודע, לאמור: “מוחמד מת, לא תקבלו כאן כל זכויות”, “מוחמד מת, הנכבה שלכם היא חרטא”. המהדרין מוסיפים: “שיישרף לכם הכפר” או בגרסה המוכרת יותר: “מוות לערבים”.

ירושלים אבודה באמת

זוהי משמעותה העכשווית של הקריאה “הפ הפ”. ירושלים אבודה. היא אבדה סופית ביום שפורעים הפ-הפיסטים חגגו בה את החגא העלוב שלהם ושרו, בחסות המדינה, “מוחמד מת”. מסתבר שבכל רחבי ממלכתנו היהודית והדמוקרטית ישנו רק ארגון אחד שמוצא לנכון להעמיד לדין אנשים ששרים “מוחמד מת”. המדובר בהתאחדות הנלעגת לכדורגל, שפועלת כך רק במקרה שמשוררי מותו של מוחמד הם אוהדי בית”ר ירושלים. את הפורעים ההפ-הפיסטים של יום ירושלים אף אחד לא יעמיד לדין. שהרי יש משהו מאוד “משכיל” בקריאות שלהם– מכונת התעמולה של המדינה עצמה ומשרתיה הדעתניים בעיתונות.

ההפ-הפיזם העכשווי לא רק מבשר את אובדנה של ירושלים. הוא מדווח, לא בפעם הראשונה, שהציונות היא האטד, אותו שיח קוצני עקר ויבש עד כדי בעירה מן המשל של יותם בן גדעון שהיהודים המליכו על עצמם. ההפ-הפאיזם של “יום ירושלים” הוא האש הנוכחית שיוצאת מן האטד הזה. ההפ-הפיזם הוא אש שכבר כילתה חלקות טובות רבות ביהדות. נותר רק להמתין ולראות אם האש הזו תכלה גם את היהודים עצמם.