הדבר היחיד שהיה עליהם לעשות הוא פשוט להקשיב

שני מאמרים פורסמו ב”הארץ” בזמן האחרון, בתגובה לשיריו של רועי חסן: האחד של שמעון זנדבנק, והשני של אורין מוריס. שניהם כאחד מסרבים סירוב נחרץ להקשיב – לַכאב, לַביקורת, לנהמת-הלב, למחאה ולַתביעה לשינוי שרועי חסן מבטא. יתירה מזו: שניהם מתאמצים להפוך את הקערה על פיה: זאת בכלל התרבות המזרחית ששולטת כאן עכשיו, הם אומרים, כל אחד בדרכו, וחוץ מזה (כך זנדבנק) הפלסטינים סבלו יותר. כמו דתיים-חרדים המחפשים פירורי חמץ לפני חג הפסח, כך סורקים השניים את שירתו של רועי חסן, מחפשים מה לתקוף ועם מה להתווכח, בעוד שהדבר היחיד שהיה עליהם לעשות הוא פשוט להקשיב.

הסירוב להקשיב איננו מקרי. כשאתה מקשיב – אתה נדרש לגבש עמדה ולקחת אחריות. לזאת הם אינם מוכנים. כך קורה ששניהם מוכנים להודות בעוול (השערורייתי, לדברי זנדבנק) שעשה הממסד האשכנזי למזרחים –  אבל רק באופן אגבי, ובתנאי שמשאירים אותו בעבר, לא מדברים עליו בשום פנים ואופן ולא מקשרים אותו לחיינו כאן ועכשיו.

נתחיל בזנדבנק: “אני מבין שפצעים כאלה הם עקשניים מאד”, הוא כותב על שירתו של רועי חסן, כאילו הוא מדבר אל ילד קטן וכאילו אין מדובר בעובדות קשות ומוצקות על גזענות והרחקה אלא על דבר-מה סובייקטיבי, שנוגע לתחום הנפש. אבל הוא גם נוזף בחסן, שכֵּן לפצעים שלו (ושל המזרחים בכלל) “היו הרבה סיבות טובות להגליד”, הוא כותב (אבל לא מפרט מה הן). וחוץ מזה, הוא טוען, הפצעים של הפלסטינים הם הרבה יותר קשים. במילים אחרות: אני לא מוכן, אפילו לא לאורך מאמר אחד קצר ב”הארץ”, להקשיב לכם, לראות אתכם, לדעת את מה שיש לכם לספר לי. מאחורי מַנייֶרות של “הבנה”, כביכול, מסתתרת השתקה.

שורת המחץ שאני רוצה להתייחס אליה היא המשפט הזה: “קליטת יוצאי המזרח בארצנו היתה גזענית ושערורייתית”. משפט אחד קצר, שמיד אחריו חוזר זנדבנק אל הטרוניה שלו כלפי ה”ילד” שפצעיו – חוצפה שכזאת – טרם הגלידו. בואו נקרא אותו שוב: “קליטת יוצאי המזרח בארצנו היתה גזענית ושערורייתית”. משפט קשה וחריף שזנדבנק מקפיד להסתיר בתוך ערימה של פילפולים לא-חשובים. למה זנדבנק לא נשאר פה רגע? מה יש לו לומר על הפרשה ה”גזענית והשערורייתית” הזאת? האם לא ראוי להתעכב עליה? לפרט, לנמק? שערורייה, לא?

ועוד כדאי לשאול את זנדבנק: האם פעם, כשזה “היה”, הוא כתב על הגזענות הזאת? האם הוא מחה מתי-שהוא על מה שהוא קורא “שערורייה”? האם הוא יכול להפנות אותנו לאיזה שהוא מאמר שלו בעניין הזה, רשימה קצרה שהוא אולי כתב? איזה-שהוא מכתב למערכת? משהו… ?

אורין מוריס, מצדו, כותב בתגובה לרועי חסן מאמר מבולבל, עם הסברים הזויים כמו “האשכנזים פשוט היו כאן קודם”. גם מוריס מכריז ש”השלטון כבר מזמן נפל” וש”לא בטוח שיש צורך לסגור חשבון עם המתים”. מתים, לא פחות ולא יותר! ואם אתם לא רואים את החורבן ואת האפר, אם אינכם רואים את ההגמוניה הוותיקה חוגרת שק –  זו בעיה שלכם. 

והנה אנחנו מגיעים למשפט, שכמו אצל זנדבנק, גם כאן הוא נמסר באופן אגבי ושולי.

אחרי שמוריס מודיע לנו ש”אין גזענות ממוסדת”, הוא מוסיף בסוגריים: “אף שכזאת היתה כמובן בשנות ה-50 ובשני העשורים העוקבים”. אז היתה גזענות ממוסדת בעשרות השנים הראשונות לקיומה של המדינה! ואפילו “כמובן שהיתה”! אני דווקא רוצה לשמוע על כך יותר: האם כשהוא כותב “ממוסדת” הוא מתכוון לכך שהיא היתה מכוּונת ומאורגנת על-ידי הממשל? איך זה עבד? איך פעלו המנגנונים הגזעניים של הממסד? באילו תחומים הגזענות הממסדית התרחשה? הטענה על גזענות ממוסדת היא טענה חמורה. האם אין למוריס שום דבר להגיד עליה? כלום? שום דבר? איזו הרחבה קלה? הסברים? ממש לא. אם לא במאמר הזה – אולי הוא כתב על כך במאמר אחר? במאמר הזה, על כל פנים, המשפט הדרמטי נתון בכלל בסוגריים; יש לו מעקה משני הצדדים, שלא יגלוש ממקומו הצר אל המרחב התודעתי של הקורא.

הנה כי כן, גם זנדבנק וגם מוריס מנסחים את אחד הפרקים הקשים (לשיטתם) בתולדות מדינת ישראל במילים חריפות: “גזענות”, שערורייה” ו-“גזענות ממוסדת”; ושניהם ממהרים לקבור את הפרק הזה מתחת לערימת התנצחויות, הסברים היסטוריים לא-אמינים וקובלנות על נפילת השילטון לידי המזרחים. שניהם מוכנים לשחרר אמירות לא-מחייבות, שוּליוֹת כאלה (בסוגריים, כן?), מעין מס-שפתיים, אודות העבר (שהוא אמנם “שערורייתי”, אבל יש-לי-פלסטינים-על-הראש), ובלבד שלא להעניק לַפּרק החשוב הזה את המקום ואת המשמעות המתבקשים מחומרתו (על-פי הכרזתם); ובעיקר – שניהם נחושים שלא להידרש לגזענות ולהדרה כלפי מזרחים המתקיימות היום. בִּמקום הקשבה – יש כאן השתקה; במקום יושרה – יש כאן התחמקות מתפלפלת: אנחנו נזרוק לכם עצם, ובתמורה – נישאר נקיים ממעורבות; תעזבו אותנו, אנחנו לא בעסק. שני מאמרים שכל אחד מהם הוא מבנה מרשים של עיסקת-טיעון מפוקפקת; אבל עבור השניים זוהי עיסקה נוחה, שמשחררת אותם מן האחריות לעבר, ובעיקר – מן האחריות להווה.

הכותבת היא עיתונאית

למאמרים של רועי חסן