• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לפני ששולפים את פארקס

חילונים הם ממש לא השחורים של ישראל, וחילוניות אינה תמיד סממן ל”נאורות”. אלמוג בהר על ההכרח להתמודד עם מודל ההפרדה החרדי, מבפנים ובמחוץ, אבל רק במקביל להתמודדות עם הדרת נשים ממרחבים פוליטייים וחברתיים נוספים
אלמוג בהר

מאמר המערכת של “הארץ” היום משווה בין טניה רוזנבליט, שסירבה לעבור לחלק האחורי של האוטובוס בנסיעה מאשדוד לירושלים, לבין רוזה פארקס, שלחמה כנגד ההפרדה הגזעית בארה”ב בשנות החמישים. מחד, כמאמר המשורר הקדמון, נשים הן בהחלט השחורים/ות של העולם. מאידך, חילונים הם בהחלט לא השחורים של ישראל, ולמעשה קצת להפך.

כמסורתי, נראה לי שגם החילונים וגם החרדים מטעים מעט בדיון המתקיים כעת סביב הדרת נשים:

התביעה החרדית להפרדת גברים ונשים בעוד ועוד תחומים אינה נטועה בהכרח בכל חלק של המסורת היהודית, והיא מציינת פחד מתגבר מכוחן של נשים ומנוכחותן במרחב (גם בתוך הציבורים הדתי והחרדי עצמם העוברים תהליכים פנימיים של שינוי, ועם הפרדוקסליות שבה נשים חרדיות הן לעיתים אלו שעובדות, מפרנסות, יוצאות מן הבית יותר ולומדות לימודי חול), לצד מחשבה המאמצת יותר ויותר את מודל ההפרדה (שהוא מודל כלל-ישראל ולא רק חרדי), מתוך הניסיונות (המוצלחים מבחינת החרדים) ליצור מרחבים עצמאיים (בתי ספר, שכונות ועתה קווי אוטובוס), ומתוך הפחד שלהם מהמרחב הציבורי (הנשלט על-ידי החילונים, ואכן מכיל לפעמים רכיבים קשים לעיכול לא רק לחרדים, אלא גם למי שסתם חרד לחינוך ילדיו), ותוך המשך של המגמה החרדית בהלכה, הדוחה את הגישה המסורתית “כוחא דהיתרא עדיף” ומעדיפה את צבירת כל החומרות כולן יחדיו, כדי להתמודד עם חרדת אפשרות הטעות.

ההפרדות הללו, המגיחות מתוך הדיונים בצניעות ובדיני ערווה, גם הולכות ומאמצות זיהוי גורף בין נשים למיניות, שאמנם תמיד היה חלק מהשוביניזם ומהפחד מנשים, כזה שהולך ומקצין תוך ניתוקן של נשים מכל שאר הדברים שאינם מיניות, וכן של גברים ממיניות. בפרדוקסליות של תהליך זה נוגע המשל הבודהיסטי הידוע: שני נזירים קרבים לנהר לעבור אותו, ואשה מבקשת מהם עזרה כדי לעבור; הצעיר מסרב ואילו המבוגר סוחב אותה על כתפיו לגדה השניה של הנהר; רק לאחר מספר שעות פונה הצעיר אל הנזיר המבוגר ממנו בשאלה “איך סחבת את אותה אשה, הלא נזירים אנחנו וצנועים”; תשובת המבוגר: “אני סחבתי את אותה אישה שלוש דקות, אתה סוחב אותה כבר שעות ארוכות”.

המודל החרדי ששבר את אידיאל כלל ישראל עוד באירופה, ובמובן זה ויתר על אידיאל הערבות ההדדית של הקהילה היהודית כקהילת מיעוט בגולה, מתחזק עתה לא בגזרות החרדים-חילונים (או רפורמים) שבהן פעל בעבר, אלא בגזרת הגברים-נשים. זאת מתוך אותו היגיון של הפרדה, היגיון שככל שהוא מקצין גם מתקרב אולי אל נקודת השבר הפנימית של עצמו: מה אדם צריך לחשוב על בנות משפחתו? על רופאה שהוא יאלץ שתטפל בו?

כיהודים מסורתיים אנחנו זוכרים שהיהדות היא דבר משתנה ולא “חדש אסור מן התורה”, שלמסורת יש את הכלים לתקן את עצמה כמאמר מאיר בוזגלו, שהחרדיות היא תופעה צעירה (כמו החילוניות, וכמובן שגם כמו המסורתיות עצמה והדתיות הלאומית), ושבמסורת תמיד התקיים המתח, שאי אפשר לפתור אותו, בין החיים עצמם לבין הציוויים למיניהם; והציוויים לא תמיד מכניעים את החיים.

יחד עם זאת, ההצבעה החילונית על החרדים כקבוצה העיקרית שפוגעת בזכויות נשים ומפלה אותן (כמו ההצבעה על אפליית מזרחים בחינוך ובשידוכין בחברה החרדית) היא לעתים גם תרגיל בורגני נוח של טיהור המצפון. ואני מתכוון למאמר המערכת של “הארץ”, לא לנשים שנאלצות להיות מושפעות מן התביעות החרדיות ושמוחות כנגדן.

יש להתמודד עם מודל ההפרדה החרדי מבפנים ובמחוץ, כל עוד עושים זאת במקביל להתמודדויות הנוספות: מול תפקידו של הקפיטליזם בדיכוי נשים, הסובלות באופן קיצוני הרבה יותר מגברים מעוני; מול תפקידו של המיליטריזם בישראל בהדרת נשים ממרחבים ציבוריים חשובים (ואיני מתכוון להדרתן של נשים מקורסי טיס – ובמובן זה מאבקים כמו של אליס מילר להצטרפותן של נשים לגברים מטילי הפצצות מטילה פצצה על הפמיניזם), וביניהם התחום הפוליטי; מול תפקידה של התרבות הפופולרית (ה”חילונית” בתפיסתה העצמית) בחפצון האישה; מול הדרת הנשים באקדמיה, בפוליטיקה וכדומה.

המאבק חייב להיות גם מעמדי. לדוגמה, לצד הדיון בקווי המהדרין ושאלת נראות של נשים על שלטי חוצות בירושלים (עמדה יהודית המתנגדת לכל פסל ומסכה, ואינה מוכנה גם לצילומי גברים בשלטי חוצות ובעיתונות, היא לגיטימית בעיני). אחרת הוא דיון ב”אחר” והתהדרות לא-אמיתית ב”נאורות” של ה”עצמי” בלי בחינה עצמית. מאבק על מקומן של הנשים – שכמובן אינו רק מאבקן של הנשים, ושעל הגברים להצטרף אליו – צריך במובן זה להיות כולל, הן מצד הובלתו, על-ידי נשים מכל הציבורים, והן במאבקו נגד הדרתן של נשים בכל המרחבים. צמצומו למאבק חילוני מול חרדים (כפי שמתבטא במאמר המערכת של “הארץ”) מסוכן ליכולתו האמיתית לשנות את מציאות חיינו.

כיהודים מסורתיים אנחנו זוכרים שחילוניות אינה תמיד סממן ל”נאורות”, שהיא מכילה אינספור דיכויים בתוך עצמה, כולל של מסורתיים וחרדים, שאמנם עיניה פקוחות לראות כפייה דתית, אך לעומת זאת עיניה עצומות פעם רבות לראות כפייה חילונית (בשל תפיסתם של חילונים את עצמם, ותפיסתה של החילוניות את עצמה, כלא-קבוצה או לא-מגזר, כניטרליים, שקופים ואף אוניברסליים) וששיח המראות בין חרדים לחילונים גורר את שני הצדדים להקצנה שאינה כתובה בספר, כלומר שאינה כתובה בחיים.

השיח הדיכוטומי החרדי-חילוני כולא כבר מספר עשורים את שני הצדדים בתודעת “אין פרטנר”, כאשר כל צד גם רואה בכל אפשרות של שינוי בתוך הצד שלו ככניעה הצהרתית לצד השני; וכך, אף-על-פי שיש מי שאינו מסכים בפועל עם הקו של חלק מאנשי מחנהו, הוא נאלץ ליישר קו כלפי חוץ כדי שלא להיתפס כנכנע. וכך לדוגמה זוכות התביעות להפרדה בין גברים ונשים באוטובוסים כעת לתמיכה הרבה יותר גדולה במחנה החרדי ממי שבפועל תומך בהן; בפועל ברור לרבים ש”אין לדבר סוף”, ושהפרדה גמורה אינה ריאלית במקומות רבים, כגון בתי חולים וכגון התא המשפחתי עצמו. ההיחלצות משיח דיכוטומי זה, לצד מאבק נשים כנגד הדרתן בכל המרחבים, חייבים להיות חלק מן הפתרון.

ובהערת אגב: שנאת החרדים החוגגת בארץ היא בסך הכל תוספת נאה לשנאת הערבים-מזרחים-רוסים-אתיופים-עובדים זרים שכבר חוגגת כאן מזמן. שנאת החרדים על-ידי חילונים היא סוג של פיתוח של האנטישמיות הנוצרית כלפי היהודים, שנאת החילונים המקבילה על-ידי החרדים היא סוג של פיתוח של השנאה היהודית כלפי הנוצרים.

* הפוסט התעבה במעט והתעדכן ב-20.12, 15:30

לבלוג של אלמוג בהר

כנראה שיעניין אותך גם: