המונח ״הגנה עצמית״ עובר מסגור מחדש כשמדובר בערבים

הצטברות של מקרי ירי מפוקפקים בפלסטינים והדיון הציבורי שהם גררו, למשל סביב המקרה המפורסם של החייל היורה בחברון, מרמזים שמשהו נסתר עולה לאחרונה על השולחן בזירה הציבורית בישראל. נדמה שהושק מעין קמפיין סמוי ומסוכן: להגדיר מחדש מהי ״הגנה עצמית״, לפחות כשזה נוגע לערבים. לפי מובילי המהלך הזה – תמהיל של מנהיגי ימין, פוליטיקאים מתלהמים מהימין ומהמרכז ועד טוקבקיסטים – הגנה עצמית היא ״חשתי תחושת איום מול ערבי/ם״ ולכן אני בסכנת חיים ומותר לי לעשות להם הכל, כאשר הדבר נכון ברמה הפרטנית כמו גם זו הלאומית. כך, הסברים לא ממש משכנעים, למשל כמו אלו שהשמיע החייל היורה אלאור אזריה, עדיין היו יכולים לקנות להם אחיזה בחלק ניכר מהציבור. בתור תומך נלהב של זכות ההגנה העצמית, אני בז לניסיון להכליל את המצבים המתחזים להגנה עצמית בתוך העיקרון החשוב והבסיסי הזה. כשמצבים שונים של חשש או חשד לא מבוסס מתחזים להגנה עצמית, הרי שמקרי הרג מיותרים ורבים עוברים הכשרה – כשמדובר בערבים, כמובן.

הגנה עצמית, ואני עוסק פה במושג הכללי ולא בהגדרות משפטיות, היא מצב אובייקטיבי שיש לו ממד סובייקטיבי לא מבוטל וחמקמק: זיהוי סיטואציה ככזאת המהווה סכנת חיים מיידית. זיהוי זה עשוי להתברר בדיעבד כשגוי, בשל מוגבלות התפישה האנושית, תחושת הסכנה ולחץ הזמן, אבל בזמן אמת נראה נכון – כמו נניח שוטר שירה בילד עם אקדח צעצוע בזירת פשע מסוכנת ומלחיצה. אלו טרגדיות מורכבות, שפרופיילינג אתני/לאומי ואתגרים ביטחוניים אמיתיים משמשות בהן בעירבובייה. ואולם, בעקבות פרשיית אזריה ומקרים נוספים, מבקשים כעת לעשות מתיחה סמנטית למושג: תומכי המהלך מבקשים למזער את המרכיב האובייקטיבי שבהגדרת ההגנה העצמית ולהשליט עליה את המרכיב הסובייקטיבי – חשתי תחושת סכנה כלשהי מול ערבים? אז מן הסתם כל פעולה שלי הייתה מוצדקת.

לפעמים אני הולך בלילה בשכונות לא הכי טובות, ומולי עוברים אנשים שנראים לי לעתים מאיימים, אבל בחיים לא הייתי יוצא זכאי (או לפחות נחשב לזכאי בעיני חלק ניכר מהציבור) לו הייתי יורה בהם רק מתוך תחושת האיום. בגדה המערבית, לעומת זאת, זו תגובה מובנת מאליה.

לכן המסגור מחדש של השאלה ״הגנה עצמית מהי״ מהווה גם הדרכה משפטית סמויה לרוצחי ערבים: כל מה שעליכם לומר הוא שחשתם תחושת סכנה (מן הסתם עניין סובייקטיבי) ויהיה כמעט בלתי אפשרי להוכיח אחרת. הרי ״מאוד קל לשפוט אותם מהמשרד הממוזג״ – קלישאה נכונה אך לא רלוונטית. וכך במחי תירוץ רעוע יזכו היורים לכל הפחות להפחתה משמעותית בסעיף האישום ובעונש או ליחס מרוכך ברמה הציבורית אם לא גם ברמה המשפטית. עכשיו לך תוכיח שתחושת הסכנה הינה רק תירוץ ציני שנתפר בדיעבד או שלא היה לה כל בסיס במציאות גם אם אכן נחוותה.

וכך הוא הדבר גם בשיח הפוליטי הרחב: המשך משטר האפליה הצבאי בגדה, בכללותו, נתפש כהגנה עצמית ברמה הלאומית, למרות שבינו ובין הגנה יש מעט מאוד, וברור שגם בלי לשלוט בעם אחר נטול זכויות לא צפוי שום איום קיומי על המעצמה הצבאית הישראלית.

הקמפיין למען הרחבת המושג ״הגנה עצמית״ עוד לא קנה לו אחיזה איתנה ברמה המשפטית הפורמלית, אך כן קנה אחיזה איתנה בשיח הציבורי, התקשורתי ובקרב פוליטיקאים מתלהמים. מלבד חוסר האחריות, יש בו גם מרכיב גזעני: מול פושעים או טרוריסטים יהודים הגנה עצמית היא עניין אובייקטיבי בעיקרו (בניכוי הכשלים האפשריים של התפישה האנושית במצבי לחץ); ואילו מול ערבים, הגנה עצמית היא עניין סובייקטיבי בעיקרו – חשתי סכנה, הרגתי, זכאי אנוכי.

אבל הקמפיין למען הגדרה סובייקטיבית של הגנה עצמית מול ערבים לא נותר רק ברמת השיח. הוא מחלחל בפועל לפרקטיקות של צה״ל. זה לא דבר חדש, אבל נדמה שהעניין עובר מיסוד, ויוצר שבר בין הדרגים האמונים על קשרי חוץ והסברה ובין דרגי השטח, כמו גם בין קבוצות שונות של חיילים וקצינים בתוך הצבא: מחד אלו שמנסים במידה כזו או אחרת להיצמד להוראות הפתיחה באש, ומאידך אלו שמבקשים שנגן על עצמנו מפני החשודים בטרור – שהם פחות או יותר כל הערבים. כך מוצגת התקפה חסרת רסן והבחנה כמגננה.

בצבא יש את ״נוהלי הפתיחה באש״ הרשמיים ויש את ״נוהגי הפתיחה באש״, בפועל – ותהום פעורה ביניהם. הראשונים לא בלתי חשובים, אך חשיבותם פחותה בהרבה מהאחרונים. ב״נוהלי הפתיחה באש״ דנים כל מיני פילוסופי בית של הצבא, וכאמור יש להם חשיבות מסויימת והם אכן מגדירים את ההגנה העצמית במונחים אובייקטיבים בעיקרם – זיהוי סיטואציה של סכנת חיים ברורה ומיידית המצדיקה ירי על מנת להרוג. הבעיה היא שאותם ״פילוסופי בית״ של הצבא נוהגים להיות חלק מהמערך שמצדיק או מכחיש את נוהגי הפתיחה באש בפועל, בשטח. הם מתכחשים לעובדה שמושג ההגנה העצמית עובר הרחבה בלתי נסבלת, ומנותק זה מכבר מהגדרותיהם התיאורטיות והיבשות.

הנער הפלסטיני בן ה-15 ראפת בדראן שנהרג השבוע על כביש 443 אולי נורה ״בשוגג״, אבל נוהגי הפתיחה באש המבחינים בין דם לדם על בסיס מוצא, אינם טעות. חיילים חשדו כי רכב פלסטיני סמוך הוא המקור לזריקת האבנים על רכבים של יהודים בכביש [קצת קשה טכנית ליידות ביעילות אבנים גדולות מתוך רכב, אבל נניח שזה אפשרי]. אפשר לתהות איזה כלי נשק שיכולים להוות איום חיים מיידי זיהו החיילים כשירו את הירי הקטלני לעבר הרכב. זה בהחלט שווה בדיקה רצינית. אבל בדיקה כזו יכולה להיעשות רק כשהיא חסרת פניות, ולא כשישנה כוונה לפרש את המציאות כפרקליטים תמידיים של החוליה עם האצבע הכי קלה על ההדק בצבא. בנוסף, בדיקה כזו תתקשה להתקיים כשבחלקים נרחבים של הציבור, כולל שרים בכירים בממשלה וח״כים מהקואליציה, ישנה תפישה שהגנה עצמית משמעה: חשתי תחושת איום מול ערבי.

במקורותינו נכתב ״הקם להורגך, השכם להורגו״, ולא – הוא נראה לך חשוד, השכם להורגו.