הסיכול הממוקד של סמל אלאור אזריה

תושב השטחים – הבה נקרא לו בשם תאבת – יושב בדירתו בחברון, אוכל ארוחת בוקר ומתכנן כיצד יהרוג יהודים. לפתע, טיל שנורה ממטוס מפלח את האוויר, פוגע בחלון דירתו, מפוצץ את הבניין והורג אותו. מקרה מעין זה היה מחזה שכיח בתקופת האינתיפאדה השנייה, בה עשה צה”ל שימוש תדיר בטכניקת הסיכול הממוקד. פעולות רבות בהן נהרגו מי שנחשדו בתכנון פעולות חבלניות אושרו בידי הפרקליטות הצבאית, ובית המשפט הגבוה לצדק אישר אף הוא את טכניקת הסיכול הממוקד. עבד אל-פתאח א-שריף, המחבל שחוסל על-ידי אלאור אזריה ב-24 במרץ 2016, לא רק חשב מחשבות רצחניות. דקות ספורות טרם נורה, הוא הוציא לפועל את מחשבותיו הרצחניות בנסיונו להרוג שני חיילי צה”ל בחברון.

מה ההבדל בין המקרים? בעיקר מישור הזמן: המחבל במקרה אזריה הוציא לפועל את כוונתו ולא היווה עוד איום לאחר ששכב ירוי ומדמם על הכביש, בעוד תאבת, אותו מחבל בפוטנציה, עורר סכנה ממשית שטרם התממשה בזמן החיסול. לאחר הירי, הצהיר אזריה באוזני חברו רב”ט מ’: “דקרו את חבר שלי וניסו להרוג אותו אז מגיע גם לו [למחבל] למות.” בית הדין הצבאי המחוזי נתלה באמירה זו, כמוצא שלל רב, וחוזר עליה מספר פעמים כמוכיחה שאזריה לא ראה עוד במחבל סכנה – אלא הוציא אותו להורג כנקמה. אמירה זו של החייל היא אבן היסוד לקביעת השופטים שלאזריה לא עומדת טענת ההגנה העצמית שנועדה למקרים של מניעת התממשותה של סכנת חיים.

למרות שסיכולים ממוקדים הוצגו כפעולות שמטרתן הבלעדית היא מניעת פיגועים עתידיים, לא אחת נטען שבמקרים רבים הם שימשו כפעולות ענישה או כפעולות ליצירת הרתעה. טענות אלו מעולם לא נבחנו במקרים קונקרטיים מאחר שאין כל ביקורת שיפוטית ממשית על אישורי הפרקליטות הצבאית לסיכולים ממוקדים. אף אם ניתן להראות באותות ובמופתים ש״תאבת״ לא היה מחבל או שניתן היה לעצור אותו ולהביאו למשפט במקום לחסלו, אישור הפרקליטות הפך את הריגתו לחוקית ואיש לא יעמוד בגינה לדין בישראל. לכל היותר, כפי שקבע בג”ץ בפסק דינו בעניין הסיכולים, תוקם ועדה מיוחדת שתבדוק בדיעבד אם החיסול היה מוצדק.

הפגנות סוערות מחוץ לקריה ביום הכרעת הדין במשפטו של אזריה:

בבית הדין הצבאי בעניין אזריה, עלתה בעקיפין סוגיית היחס בין המקרה שלו לסיכולים הממוקדים, זאת בעדותו של האלוף במילואים עוזי דיין. האחרון, שהעיד מטעם ההגנה, תמה בעדותו על הצורך לשמור על כללי הפתיחה באש במקרים בהם מדובר במחבלים ואמר כי “מחבלים דינם למות”. דבריו לכדו היטב את הבלבול אליו נקלעו צה”ל והחברה הישראלית כתוצאה מהשתרשות פרקטיקת הסיכולים הממוקדים. לא אחת פוליטיקאים וקצינים בכירים התייחסו לפעולות הסיכול הממוקד כהוצאות להורג, או במילים אחרות כפעולות ענישה כנגד מחבלים על ביצוע פעולת טרור. השימוש התדיר במטבע הלשון “בן מוות” בדיון על מחבלים שביצעו פעולת טרור אך טרם נתפסו מבטא היטב את הלך הרוח כי “מחבלים דינם למות”. רבים בציבור הישראלי מתקשים לראות את ההבדל בין פרשת אזריה לבין מקרה של סיכול ממוקד.

שלא במפתיע, בית הדין הצבאי המחוזי בחר שלא להתמודד ישירות עם המתח בין טענת ההגנה העצמית של אזריה להגנה המשפטית שסיפקה הפרקליטות הצבאית למדיניות הסיכולים הממוקדים. מלבד ההערה כי עמדת של דיין מעוררת “קשיים בלתי מבוטלים” מאחר שלא “סייג את דבריו” ב”אמירה ברורה באשר לנסיבות הייחודיות בהן יהיה מותם [של המחבלים] מוצדק,” נמנע בית הדין מלדון בסוגיה.

בשונה מפסקי הדין הצבאיים בפרשת כפר קאסם שייסדו את מבחן “הדגל השחור” וביקשו לשרטט גבול כולל בין החוקי, הבלתי חוקי והבלתי חוקי בעליל, בענין אזריה מבקש בית הדין להציג פסק דין “רזה” המתמקד אך ורק בענין אזריה. אך בנקודה מסוימת קשה שלא לראות את המתח בין הסיכולים הממוקדים לפרשה זו. במסגרת ניתוח ההגנה העצמית, מדגיש בית הדין את “עקרון קדושת החיים של כל אדם – גם מחבל”. אמירה זו נראית הזויה לכל קורא שיודע שצה”ל חיסל במכוון עשרות מחבלים תחת מדיניות הסיכול הממוקד. האם גם הטייס שירה את הטיל שחיסל את תאבת צריך להתחשב ב”עקרון קדושת החיים?”

אבחנה חדה בין הכללים החלים במלחמה לבין הכללים החלים בימים שאינם ימי מלחמה מבטיחה כי הציבור ידע שמעת תום הלחימה, תם זמנם של הכללים הממעיטים בערכם של חיי אדם. במלחמה, עקרון קדושת החיים של האויב מושעה. חייבת להיות אבחנה ברורה בין ימים בהם החיים קדושים לבין ימים בהם אויבים הם בני מוות. אלא שמאז ראשית ימי האינתיפאדה הראשונה, השליטה על שטח כבוש משמעותה שישראל מצויה תמידית באזור הדמדומים בין מלחמה ללא-מלחמה. הפרקליטות הצבאית היא אחד הגופים המופקדים על כך שבכל זאת תישמר אבחנה כלשהי בין הנורמלי לבלתי נורמלי.

כשהפרקליטות הצבאית עיצבה את הבסיס המשפטי לסיכול הממוקד, רבים הזהירו את הפצ”ר באותה עת – האלוף הד”ר מנחם פינקלשטיין – כי בהפיכת הריגות לחוקיות הוא מכניס לגדרי המשפט תופעות שצריכות להתקיים כחריג נדיר, כחלק מה”לא נורמלי” הנעדר לגיטימציה משפטית. האלוף פינקלשטיין לא שעה לאזהרות ופעולות סיכול ממוקד שהחלו בטרם היתה חוות דעת משפטית המאשרת את המדיניות, הפכו, תודות ללגיטמציה המשפטית, לדרך הפעולה הרגילה של צה”ל. בית משפט העליון שהאמין באותה עת בגישה ש”מלוא כל הארץ משפט” לא פספס את ההזדמנות לכתוב פסק דין המאשר את גישת האלוף הפצ”ר.

כך שאם הדין מאשר סיכולים ממוקדים של מחבלים המתכננים פיגוע, אין פלא שהעוזי דיינים גורסים ש”מחבלים דינם למות”. הלך הרוח השליט באליטה הישראלית, שבא לידי ביטוי מובהק במאמר המערכת של “הארץ” (“שלטון החוק ולא ההמון”) או בטור שכתב תומר פרסיקו, כי המאבק בענין אזריה מגלם מאבק רחב יותר בין בני האור המיוצגים על ידי מערכת המשפט ובני החושך, ההמון, המנסה להשתלט עליה, מתעלם כליל מתרומתה של מערכת המשפט למיטוט שלטון החוק באמצעיים חוקיים.

הזעם הקדוש על “הרס שלטון החוק” במחלוקות על מינוי שופט זה או אחר לבית המשפט העליון, או בדיונים על צמצום סמכויות בג”ץ, הינו הקצף שמסתיר את הגל הסוחף מלמטה.