ואז הוחלט כי יהיה עליהם לעזוב

במשך שנים חיה הקהילה הדרום סודאנית לצידנו בשקט ובשלווה. כלומר, בשלווה של מי שלא נותר להם יותר מדי מה להפסיד בעולם ובשקט של מי שטרודים מדי יום בדאגה לתשלום שכר הדירה ולפרנסת המשפחה. שקט של אנשים חסרי זכויות. במשך שנים חיו אנשים אלה סביבנו ומעמד לא קיבלו, שלא לדבר על טיפת סולידאריות מצד החברה למי שהעולם הפנה להם את גבו והפך את חייהם למסכת של בריחה ותנועה מתמדת.

ואז הוחלט כי יהיה עליהם לעזוב. אין כאן מקום עבורם יותר, קבעו במשרד הפנים. אמנם הם מהווים אחוז זעום מכלל הזרים בישראל, ואמנם למרות עצמאותה ארצם עדיין נאבקת על קיומה, אך נדרשו לשר הפנים כמה תמונות של אנשים שחורים מועמסים על מטוסים ומגורשים מישראל. הציבור זועם, חברי הכנסת משתוללים, דו”ח חמור על אסון הכרמל יפורסם בקרוב וצריך לייצר קצת שקט. אמנם דרום סודאן היא מדינה השרויה במשבר הומניטארי שמחצית מאוכלוסייתה סובלת מרעב ותשתיותיה בכל תחומי החיים כמעט ואינן קיימות, אך השעה דוחקת וצריך להיראות עסוקים, לעשות כאילו “פותרים” איזו “בעיה”. שומרים על צביונה היהודי של מדינת ישראל מפני 400 ילדים דרום סודאנים.

בשבועות האחרונים יצאו פקחי יחידת עוז ללכוד דרום סודאנים ברחובות כאילו היו אויבי המדינה או פושעים מסוכנים. מול מי שנעצר עמדו שתי אפשרויות: לחתום כי יעזוב את ישראל מ”רצון”, או להיכנס לכלא ולהמתין שם לגירוש. שלושה מטוסים כבר יצאו מישראל לדרום סודאן בשבועות האחרונים ומטוסים נוספים יצאו בימים הקרובים. במקביל, דרום-סודאנים רבים, ביניהם ילדים וילדות, נעצרו והוחזקו שבועות בכלא.

גירוש לדרום סודאן הוא לא בדיוק “חזרה הביתה”, למקום מוכר, מוגן ובטוח. גירוש לדרום סודאן פירושו השלכת אנשים אל מדינה שקמה מאפס לפני שנה בלבד, ומאז המצב בה רק התדרדר, מדינה שמחנות הפליטים בה עדיין מאכלסים מאות-אלפי בני אדם, ורק בשנה האחרונה מאות-אלפים מתושביה הפכו לעקורים ופליטים (קניה ואתיופיה, שתי שכנות של דרום סודאן, עדיין ממשיכות לקלוט מאות פליטים דרום סודאנים מדי חודש, בנוסף לעשרות האלפים שכבר מצויים בהן). גירוש לדרום סודאן פירושו השלכת משפחות ומאות ילדים אל מציאות זרה ובלתי יציבה, למקום בו לא היו עשרות שנים או מעולם, ובו לחלקם אף אין קרובי משפחה, וכל זאת מבלי לנסות להבטיח, אפילו ברמה המזערית ביותר, את ביטחונם ושלומם.

“ככה זה באפריקה” טוענים רבים: ילדים לא הולכים לבית ספר ולא זוכים לטיפול רפואי. תינוקות מתים ממלריה ושלשול, ומשפחות מתרגלות לכך שבדרך כלל אין יותר מארוחה אחת ביום. ככה זה באמת בחלקים מסוימים של אפריקה ברמה כזו או אחרת (וניתן לומר זאת גם מבלי להתדרדר לשיח שהופך את כל יבשת אפריקה לביב המתמצה במחלות וסכנות). אולם, וזוהי הנקודה החשובה, ככה זה לא בישראל – קיומם של משברים הומניטאריים בעולם באופן קבוע, לא מאפשר לנו להפקיר גם את החיים בינינו למציאות של סבל ומצוקה, כאילו שמוצאם מעיד כי “נולדו” לחיים כאלה.

גם מי שמאמין כי גירוש מבקשי המקלט מדרום סודאן הוא הכרחי מסיבה כלשהי (נוכח ההתנהלות המתלהמת וחסרת הרסן של הרשויות בשבועות האחרונים נראה שכבר אין כל טעם לדון בשאלה הזו בכלל), ודאי יסכים כי ניתן היה לדחות אותו על מנת לאפשר לאנשים זמן התארגנות של שנה או אפילו שנתיים (במקרים דומים בעבר זכו מבקשי מקלט לתקופה של שנה להתארגנות), ובכך להקל על המעבר הקשה והטראומטי. בזמן הזה, כך ניתן היה לקוות, היה משתפר גם המצב בדרום סודאן והיא הייתה מתאוששת לפחות מחלק מהמשברים עימם היא מתמודדת כיום. רובם המכריע של מבקשי המקלט מדרום סודאן גם ככה לא ביקשו להשתקע בישראל, רבים מהם – אלה שהיו בידיהם האמצעים ונסיבות חייהם אפשרו להם זאת – חזרו לדרום סודאן בשנתיים האחרונות מרצונם החופשי. מדינת ישראל יכלה גם לבוא לקראת המדינה הצעירה (הרואה בישראל ידידה) ולסייע לה באמצעות מתן הכשרות למבקשי המקלט ושילובם ביוזמות חקלאיות ותעשייתיות בדרום סודאן, דבר שהיה יכול לאפשר בשלב כזה או אחר את החזרתם באופן שיבטיח את שלומם ואת יכולתם לבנות לעצמם חיים ראויים ובטוחים.

הזכות שלא להיות מגורשים

בישראל אין מערכת הוגנת ומתפקדת לבחינת בקשות מקלט, אשר פועלת על מנת לקבוע מי אכן זכאי להגנה ואת מי ניתן לגרש מבלי לסכן את חייו – מי הוא אכן מה שאנו מכנים “פליט” ומי לא. המקרה הפרטי של כל זר שמגיע לישראל לא נבחן, ומרבית מבקשי המקלט (אלה שמגיעים מאריתריאה ומסודאן, ועד לאחרונה גם אלה שהגיעו מדרום סודאן) זוכים באופן אוטומטי ל”הגנה קבוצתית” – כלומר, ניתנת להם באופן רשמי זכות אחת ויחידה והיא שלא להיות מגורשים מישראל.

חייהם של מבקשי המקלט בישראל הם חיים חשופים, חיים שאיש לא ערב להם מלבד ארגוני זכויות אשר עמלים על מנת לנסות ולמלא את החללים הרבים שמותיר השלטון. בעצם הנקודה הזו, מצוי המפתח להבנת הלך הרוח החברתי והפוליטי שאפשר לגרש את מבקשי המקלט כאילו לא היו בני אדם: מי שאת חייו מפקירים מדי יום בישראל, ניתן גם להפקיר את חייו ולגרשו.

אין ספק כי מבין המגורשים יהיו מי שישלמו מחיר כבד, ויהיו מי שיצליחו להסתדר בארצם. אין גם ספק כי מבין המגורשים מי שישלמו את המחיר הכבד יותר יהיו הילדים, שמושלכים בלי כל סיוע אל רעב ועוני ואל מציאות זרה וקשה במקום בו לא היו מעולם. יש לקוות שאף אחד מהילדים לא ישלם על הגירוש בחייו ושכמה שיותר מהם לא יסבלו מרעב ויזכו לסיים את בית הספר (הסטטיסטיקה, דרך אגב, איננה לצדנו באף אחד מהמקרים).

בתוך השבועות האחרונים, שבועות שבהם רבים מהפעילים הקרובים לנושא מרגישים שהאדמה בוערת מתחת לרגליהם – רועמת השתיקה. שתיקתו של שר החינוך גדעון סער שלא פצה את פיו כאשר ילדים דרום סודאנים נעקרו מספסל הלימודים כאילו שגירושם אינו סובל דיחוי עד לסוף השנה, שתיקתו של שר הרווחה משה כחלון שלא אמר מילה כאשר ילדים נכלאו כפושעים מסוכנים כאילו שאין כל דרך אחרת להבטיח שלא יברחו בטרם יגורשו, שתיקתו של ראש הממשלה, שתיקתה של יושבת ראש האופוזיציה, שתיקת רשויות הרווחה, שתיקת מערכת החינוך, ומעל הכל, השתיקה הציבורית ושתיקתם של מאות האלפים שיצאו אל הרחובות בקיץ שעבר בדרישה לצדק חברתי.

שתיקת המחאה דווקא עכשיו, כאשר אי הצדק זועק לשמים, מצערת במיוחד מכיוון שהיא רק מוכיחה ש”החברה” שדרשה לעצמה צדק בשנה שעברה טרם הפנימה כי חלק לא מבוטל ממנה מורכב גם מבני אדם שאין להם תעודת זהות או מעמד, ושקולם מודר באופן קבוע וממוסד מהמרחב הפוליטי ומהשיח הציבורי. השתיקה הזו אמנם רעמה באוזניהם של מעטים בלבד בשבועות האחרונים, אולם היא זו שמהווה את האיום הגדול ביותר על שלומה של החברה בה אנו חיים.