ועדות קבלה: מכת מדינה בחסות המדינה

בשבועיים האחרונים פורסמו עדויות ואירועים קשים ביותר של הדרה, השפלה, סלקציות בצורות שונות ועוד, והכל בשם זכותן המפוקפקת של קהילות לחיות עם הדומה להן, קרי, להדיח מהקהילה את השונה. לא מיותר להזכיר: אותן קהילות יושבות על קרקע ציבורית, משאב של כולנו, ומקיימות את הסלקציה בגיבוי חוקי. הכנסת אישרה לפני מספר שנים את חוק ועדות הקבלה, בג”ץ דחה את העתירות נגדו ו”חוק הלאום” העניק לוועדות הקבלה רוח גבית נוספת. אפשר לומר, במילים בוטות, שוועדות הקבלה מחרבנות מהמקפצה, לבריכה העכורה של כולנו.

צריך להתעכב על המקרים והעדויות שפורסמו, ועל המשמעות החברתית הקשה של מציאות זו. בקיבוץ דגניה א’ – “אם הקבוצות והקיבוצים אשר הניחה את היסודות להתיישבות העובדת”, כפי שמופיע באתר הקיבוץ – החליטו לקבל בטקס חגיגי את כל בוגרי/ות י”ב להיות חברי בקיבוץ, להוציא נערה אחת בעלת צרכים מיוחדים. רוב קולות הצביע נגד קבלתה. כותבת שירלי שני, בתגובה לאירוע: “לא קיבלו אותי (לקיבוץ רבדים, ת”מ) כי לטענתם אני מעוררת אנטגוניזם עם גישה לוחמנית שלא מבינה את חיי הקהילה (או בקיצור – טוניזאית באר שבעית טבעונית שלא מצביעה מרצ)”.

הדר פיורנטינו שברה שתיקה וסיפרה כיצד הודיעו לה כי עליה לעזוב את הדירה ששכרה בקיבוץ להבות הבשן, שבו בנתה את העסק שלה, באופן מיידי. בנוסף, היא העידה כי הוטרדה מינית בקיבוץ והתבקשה שלא להתלונן במשטרה “בגלל שהיא חדשה במקום”. בסרטון שעלה ב”כאן” מספר יאיר כוכב, שנדחה ע”י ועדת קבלה ביישוב דתי שבו הוא כבר גר: “זה לקחת בן אדם ולהרחיק אותו בגלל מי שהוא או בגלל הדעות שלו או בגלל הזהות שלו”. סטודנטים מדרום סודאן, ששוכנו ביישוב אבשלום ע”י משרד החקלאות במסגרת תכנית ממשלתית, הועברו מהמקום בעקבות מחאת התושבים. וכל העדויות הללו הן רק מהשבועיים האחרונים.

המתגוררים מאחורי הגדרות של ועדות הקבלה, מבצעי הסלקציות והמדיחים, מגיעים משני קצוות המחנות הפוליטיים של ישראל, ימין ושמאל כאחד. בקיבוץ דגניה א’, מעל 85% הצביעו בבחירות האחרונות ל”מרכז-שמאל” (70% למחנה הציוני, כ-16% למרצ ויש עתיד); שיעורי הצבעה דומים נרשמו בקיבוץ רבדים (מעל 40% למחנה הציוני ואחוז זהה למרצ); גם בלהבות הבשן מעל 40% הצביעו למחנה הציוני ומעל 30% למרצ. ביישוב אבשלום, לעומת זאת, הימין ניצח: מעל 30% תמיכה בישראל ביתנו ומעל 20% לליכוד. ברוכים הבאים לחברה הישראלית – אדם לאדם זאב.

התגובות לסלקציות שמבצעים הקיבוצים והיישובים מעידות עד כמה הפרקטיקות הנ”ל יצרו שבר חברתי קשה. מגיב מזרחי כתב באחת התגובות: “מתי תבינו – הקיבוצים הם הסרטן של המדינה”, כינוי שהדביקו בשמאל להתנחלויות בגדה המערבית. ומגיבה מזרחית אחרת: “הקיבוצניקים הכי גזענים שיש במדינה הזו..הם האדנות”. מהצד השני נכתב מיד “די לרגשות הקיפוח”, וכמובן – “ערסים”. משם התגובות רק הלכו והחמירו.

במישור הפוליטי, המשמעות של הנ”ל היא המשך התחזקותו של שלטון הימין. ראשית, כל עוד “מלח הארץ” תובע לעצמו את “הזכות” לחיות בקהילות סגורות, קבוצות ממעמדות נמוכים יותר ידרשו לעצמן את אותה הזכות בדיוק. התנגדות התושבים בעפולה לגור בשכנות לערבים היא המשך ישיר להיגיון של וועדות הקבלה, של השמירה על “מרקם החיים” ושאר מילים מכובסות לגזענות.

שנית, שיעורי ההצבעה הגבוהים למרצ ולמחנה הציוני בקיבוצים המפעילים פרקטיקות כאלה, מעידים על חולשתה של האלטרנטיבה “השמאלית” לשלטון הימין. הציבור לא מטומטם, ורואה נכוחה את הצביעות שמאפיינת את המחנה המתיימר להיות סוציאליסט ונאור.

שלישית, קבוצות שמתנגדות לכיבוש מצד אחד, אך מצד שני שותקות לנוכח פריבילגיות של אשכנזים בגבולות 48′ – אם בתחום הדיור באמצעות ועדות קבלה ואם בתחום החינוך באמצעות הסללה – יילכו וייחלשו אף יותר. לא ייתכן מהלך משמעותי של סיום הכיבוש, כל עוד הגזענות תמשיך להיות לחם חוקה של מדינת ישראל “הדמוקרטית”.

החברה הישראלית ממשיכה אם כן לשקוע בתוך גזענות ואלימות ממסדית, וכרגע, אין מחנה אותנטי ואמין אשר קורא תיגר על מגמות מסוכנות אלו.