לא יודעת ערבית אבל יודעת. ובכל זאת לא יודעת

English

אני לא יודעת ערבית.

אמא שלי גדלה באלכסנדריה, לאבא שלי עוד יש תעודת זהות פלסטינית. שתי הסבתות שלי דיברו ערבית – זו עם ק’ של מצרים, שהיא א’ (ובגלל זה לבא’לאווה קוראים בא’לאווה ולא שומדבר אחר), וזו ערבית מקומית, גלילית. אבל אני לא יודעת ערבית.

צופה בסרט ערבי כל שישי בילדות. כמעט שלושים שנה יעברו עד שאגלה שסבתא שלי ופריד אל אטרש היו חברים. אין לי מושג, זה עובר מתחת לרדאר. לא יודעת ערבית.

גם לא למדתי ערבית, חוץ משנה אחת בכיתה ה’ לפני שנסענו לצרפת, אצל המורה שושי. אמנם זוכרת גם היום את כל השירים מג’ארכּ (ק)אריבכּ, ואת השיר שהייתי אמורה לשיר ביום שהמפקחת לערבית הייתה צריכה להגיע לביקור (ובסוף לא שרתי. סיפור ארוך, הכי הכינו את הממחטות) – אבל ערבית לא יודעת.

זאת אומרת חוץ מאחרי כמה ימים בסיני, כשאני מגלה פתאום שאני יכולה להרכיב משפטים. לאט, אמנם, וקצת על העוקם, אבל משפטים. או כשבא האלטע זאכן, אחד עארף מאבו טור, ואנחנו מנהלים שיחה שלמה. שמונה ילדים, הקטנה בת שנה. “כל המנהיגים צוחקים עלינו”, הוא אומר לי, שותה את התה, מתפלא שגם ליהודים יש מרווה.

או כששומעת פעם ראשונה אום כלתום, ומגלה שמשהו בזה ברור לי מעצמו. פה חצי משפט. שם מילותיים. ובניגוד לשפות אחרות שלא יודעת, לומדת את כל אינתא עומרי בעל פה כמעט בלי להתכוון. ככה שכמה זמן אחר כך, בסיני, אברהים, שתמיד מפסיד לי בשש-בש, מתפלא שאני שרה את המילים עם הטייפ ומתרגם לי. ח’וּדני לְחַנַאנכּ, ח’ודני, אַניל ווּגוּד וַבּעידְני. חנאנכ, הוא מסביר בעברית שבורה, זה משהו מתוק. מקרב ידיים מערסלות תינוק דמיוני אל הגוף, אומר לי שזה גם איפה שאמא שמה את הילד שלה. אה, חיק, אני אומרת. חֵ’יק? הוא חוזר אחריי, וה-ח’ שלי היא כ’ ברורה מאוד בפיו. כן, אני מאשרת, ואז מטעימה את ה-ח’: חיק – מסבירה שבעצם זה ככה, אבל היום כמעט לא מבטאים את זה (כל יום, בשקיעה, אברהים קורא אללהו אכבר ששומעים בכל החוף, מתפלל באדיקות חמש פעמים ביום. מנסה בכל הכוח שתעבור לו אהבת הגברים).

לא יודעת ערבית אבל יודעת. ובכל זאת לא יודעת.

לא יודעת למרות שהערבית תמיד הייתה שם. כל החיים. המילה הכי ברורה של הילדות שלי זה חַ’ליהַ, שאבא אומר לאמא. תעזבי אותה, זה בסדר. שוּף, סבתא שרה מראה עליי בעיניים צוחקות. אומרת על סבא שלי זלמן, שנולד על הוולגה, “ג’וֹזי” (אבל אני יודעת שאומרים גוֹזי – סוחבת בלי דעת את היהירות המצרית, השכנוע העמוק שרק הערבית “שלנו” נכונה). מארק, צועקת הסבתא השנייה שלי מהמטבח. נַעעעעעם, עונה סבא שלי, מותש מראש מהנאום הצפוי, שבאמת מגיע. ואני על הספה בסלון בפריז, רואה גולדורַק בטלוויזיה ואוספת בלי לשים לב מילים בודדות. שבי וקחי ולכי ובואי ולא רוצה ותגידי לי בבקשה ועכשיו והישמרי לנפשך ואלוהים ישמור. חַ’לי-בַּאלֶכּ עלא נַאפשֶׂכּ, יא סאטֶר יא ראבּ. ערימות של מילים בודדות שרק בסיני, המון שנים אחר כך, אני מגלה שחלק מהן הן של מצרים-מצרים. תראה איך היא הולכת, זאת, כמו איזה הֶאַא, אני אומרת וטארק מתפקע מצחוק, מאיפה את יודעת להגיד את זה. מתפלא כשאני אומרת פתאום למישהו שמגיע מהמקלחת נַאעימַן.
וכל המילים המתוקות שסבתא שלי אומרת. יא רוֹחי אנתי, יא עסל, יא עוֹמרי. קודם לי ואחר כך לילדים שלי. יא קטקוּט, גֵנַאנְתַני.

לא יודעת ערבית, אבל לפני שלושה שבועות באל עראקיב שניים מסתודדים ואז אחד אומר לי, בערבית: שאלה, אפשר? וכשאני מתקרבת: בּתִחְקי ערבּי? לא, אני עונה, מודעת לאבסורד ובכל זאת לא משקרת. ככה, קצת, אני מוסיפה בערבית שאותה אני לא יודעת. אבל שמעתי אותך מדברת פה מילים, הוא אומר בעברית. אין לך בכלל מבטא. כן, אני מהנהנת, מילים יש לי. אין לי משפטים. ואחר כך בערבית, אמא שלי ממצרים, מסקנדריה. ואבוּכִּי? אבא שלי מפה, בעברית. ואִנתי מן ווין? אני, בא לי להגיד לו, אני מסיפור אחר. מכיר הכבש השישה עשר? אבל אני משתלטת על הריפיון האסוציאטיבי ולא אומרת. יותר מארבעים פעם הרסו לאנשים האלה את הכפר והם ישנים במתחם בית הקברות העתיק. מה עכשיו, תתחילי להסביר נדודים ואיפה למדת לדבר? אני מכל מיני, אומרת בסוף במין התנצלות.
והוא מחייך, מתכופף אל יותם, בעברית, רוצה לעלות על הסוס? בתוך הראש שלי מישהי יודעת: חסאן. בוא חמוד, אני ארים אותך. תַעַל חביבי, הוא מעלה אותו על האוכף. והילד בהתחלה מפחד ואז צוחק.

המאמר באנגלית