למה לא נמאס לי ממרצ ומהסמול הלבן

לפני כמה שבועות הייתי בסמינר צעירי מרצ שהתקיים בקיבוץ בצפון הארץ. אי אפשר היה להתעלם מההומוגניות הלבנבנה (באופן לא מפתיע) ומריכוז האשכנזים שהגיעו מהקיבוצים ומתל אביב רבתי. בלילה הראשון, אחרי מספר שיחות וסדנאות שדיברו בין היתר על השתלבות במזרח התיכון ותפוצת מרצ בפריפריה, חבורת פעילים התיישבה על הדשא סביב אתוס משותף וגיטרה, והתרפקה על רוק ישראלי, שירי ארצישראל הישנה, האינטרנציונל וכו’. כשביקשתי, למען האיזון, את “דרך השלום” של פאר טסי, שמעתי מספר פעילים בודדים מסננים הערות במהלך ניגונו כמו “איזה מזל שאני לא יודע את המילים”, וגם “אשאר אשכנזי ואשתוק עכשיו”.

בדיון שפתחתי בלאחר מכן בקבוצת צעירי מרצ בפייסבוק, בו שיתפתי את תחושותיי מהגזענות ומהצביעות שבאמירות אלו, נחשפתי למספר מזרחים פעילי המפלגה שהזדהו איתי והרגישו “כאילו תרגמתי את המחשבות שלהם”. פעילים רבים במרצ, הצעירים בעיקר, הגיבו בהכלה ובסובלנות לנוכח ההשתפכות שלי, בעוד שדווקא המבוגרים היו פחות קשובים והתעסקו בהכחשה ובהתגוננות המוכרת. חשוב לי לציין שהחוויה הזו, שאיששה קמעא את הדימוי המורם מעם של מרצ, לא המאיסה עלי את מרצ וה”סמול הלבן”, אלא דווקא דירבנה אותי להמשיך ולתמוך בהם.

רבים מחבריי שואלים אותי איך זה שאני, בעל תודעה מזרחית די מפותחת, מתעקש בכל זאת להמשיך לתמוך במפלגה הכי לבנה, אם תרצו, בישראל. קודם כל, במימד האישי-אידאולוגי חשוב לי להסביר למה אני תומך במפלגות השמאל הציוני בכלל ובמרצ בפרט:

1. כהומו, כיום שום מפלגה בישראל לא יכולה לשרת את מאבקיי כחלק מהספקטרום הלהט״בי (נישואים חד-מיניים, מימון נרחב של ניתוחים טרנסג’נדריםות וכו’) מלבד מפלגות המרכז-שמאל הציוניות. ומהבחינה הזאת, בטח שלא ש”ס ולא הרשימה המשותפת (כמו בבחינות נוספות) מסוגלות לייצג אותי.

2. אני סוציאל-דמוקרט חילוני, המאמין בסיום הכיבוש ובשתי מדינות לשני עמים – מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית לצד מדינה פלסטינית. לא מתוך לאומנות, אלא מתוך הבנה כי הקיצוניים בשני העמים עוד יחיו בינינו שנים רבות ויכבלו אותנו אל שלשלאות הלאום ושפיכות הדמים הנוראה. במציאות אוטופית עתידית, כשהעמים יבשילו ושיתוף פעולה בין המדינות יוכיח את עצמו, ניתן יהיה לדבר על מדינה אחת שיתופית. בנוגע למהות הציונות – אני לא באמת חושב שאפשר לנתק אותה מגרעין המזרחים, שאכן מגדירים את עצמם ככאלה. בהיסטוריה של הציונות היו אמנם לא מעט עוולות, אך זה לא מבטל אותה כהוא זה כרעיון פוטנציאלי שאמור לדאוג, בין היתר, גם ליהודים מזרחים כמסגרת חסות ליהודי העולם, וכגוף שהכיל בתוכו גם פעילים ציוניים מזרחים.

מחנה השמאל הציוני שנוא ביותר על רוב דוברי השיח המזרחי, ואני בהחלט יכול להבין מדוע. אין ספק שמדובר באותו שמאל שבעבר ריסס גזזת, ניתק את השכונות המזרחיות מהחברה הישראלית, מחק את זהותם הטבעי של העולים, הוציא את הערבים והמזרחים ממשוואת מודל הצבר הנעלה וכן הלאה, אך בזמן שתפיסות המאבק המזרחי מתחדדות ונעות על שני צירים מרכזיים – בין השמאל הרדיקלי של הקשת המזרחית לבין התפיסה שמציגה כיוונים חדשים וקשובה לאהדת הציבור המזרחי, המרוכזת לרוב במפלגות הימין השמרניות, דוגמת הליכוד וש”ס – ישנה פסיחה רחבה על מפלגות אלה, ואם תשאלו אותי, זהו פספוס הפוטנציאל הטמון בהן ככלי פוליטי נוסף לקידום מטרותינו.

בגדול, אני מברך ומכבד את התפזורת הפוליטית החדשה שנוצרה, שכן היא חורגת מהקיבעון המוכר של השיח המזרחי הישן ומבטאת את חילוקי הדעות בין החלקים השונים. זה מצויין והכרחי למען קידום המטרות המשותפות של קבוצות המזרחים, בפריפריה ובכלל, אולם בעיני היא נכונה אך ורק אם לפעילים יש הסכמה עם רוב עמדות המפלגה בנושאים אחרים כמו דת ומדינה, מדיניות כלכלית ומדינית-בטחונית, שכן הסכמה רק על ההיבט המזרחי מסרסת התפתחות אמיתית של מזרחים ושילובם במישורים הפוליטיים שעל סדר היום החברתי.

בעקבות דרישתו של ח”כ יוסי יונה מהמחנה הציוני לתקצוב דיפרנציאלי של ערים ומועצות נחשלות, טען איתן ברושי, משוריין הקיבוצים במפלגה, כי מקומו הטבעי אינו במפלגת העבודה. יונה באמת לא נמצא במקומו הטבעי-היסטורי, ובמובן זה ברושי צודק, אך עם זאת, הוא נמצא בדרך הנכונה על מנת להציב את המפלגה כמקדמת את השיח המזרחי, עד שנציג הקיבוצים נהיה כבר כמעט לא רלבנטי. לראייה, ישנה הסכמה כמעט גורפת במפלגה בנושא הצדק החלוקתי לטובת יונה (וניתן גם לראות זאת בקולות הצבעת הפריימריז: 12,000 ליונה בעוד ברושי קיבל 5,000 בלבד), המראה כמה להיסטוריה ולדי.אן.איי של מפלגות כבר כמעט ואין חשיבות במציאות הפוליטית המשתנה והדינאמית של ימינו.

אני חושב שדווקא תוך התערות אמיתית במפלגות ״הסמול הלבן״, שכוללת התפקדות ותמיכה במועמדים מזרחים ובכאלה שמדברים את השיח, ניתן להוביל שינוי אמיתי. אם קבוצה גדולה יותר של פעילים מזרחים ייתמכו במפלגות אלה, נזכה להוקיע מתוכן את האליטה הישנה והמדושנת: כך אבי דבוש המצוין יוכל להוביל את השיח והמאבק לצדק חלוקתי במרצ, ובמפלגת העבודה יהיה גרעין מאבק מספיק חזק על מנת לבטל את שריון הקיבוצים והמושבים חסר הצדק והמרתיח. בניגוד לגישה הבדלנית, ראוי לבוא ולהציף את מעוזי הלבנים בתודעה שחורה. רק כך תגיע הישועה.

אופיר טובול שם במאמרו באתר זה דגש חשוב על ההיפטרות מהמשא האליטיסטי של המאבק המזרחי, וזהו אכן שלב חיוני, אך יישומו לא אמור להתקיים בהכרח על ידי התחקות ותמיכה באותם קולות שבהם תומכים רוב המזרחים המסורתיים בפריפריה, אלא על ידי תמיכה ו”השחרת” מפלגות שאיתם רוב הפעילים המזרחים מסכימים באספקטים השונים תוך דרישה למתן דגש נרחב לשיח המזרחי (כמו השדולה המזרחית שקמה לאחרונה במפלגת העבודה). המשא האליטיסטי יופקע רק כאשר תהיה הוקעה ודרישת גינוי אמיתית של אמירות גזעניות ואליטיסטיות המגיעות ממחנה השמאל (גרבוז, קוטלר וכו׳), וסירוב לקבל את הזחיחות והתפיסות הרווחות בחוגים אלה, שגורסות למשל כי מצביעי הליכוד המזרחים עושים זאת כחלק מאפקט העדר (“אחרי שלושים המנדטים צועד עדר בהמות”) נטול מניעים רציונליים ומטענים היסטוריים-תרבותיים.

אני לגמרי מכבד את אותם מצביעי ימין וחושב שזה הגיוני שיש בינינו חילוקי דעות רעיוניים, אך עם זאת, אנסה להגיע ללבם של כמה שיותר מקורבים אלי ולשכנעם לתמוך בשמאל – לא מתוך גישה פטרונית לפיה אני מחזיק באמת ואילו הם נתונים בתודעה כוזבת, אלא כחלק משיח פנימי רציונלי של שני אנשים בעלי מטרות משותפות רבות עם חילוקי דעות מסוימים.

מדי פעם אני שומע קולות הקוראים להקים מפלגה עממית חדשה, המתחמקת מהחלוקה הישנה של שמאל וימין ומקדמת, בין היתר, את המאבק המזרחי-מעמדי. אני חייב להודות שהרעיון לא מלהיב אותי, מכיוון שבעיני הוא מאגף את המאבק ומכניס אותו לתחום דיפרנציאלי המאפשר לשאר המפלגות להשתמט מן הנושא. זהו מאבק רחב שצריך להתפתח בכל החזיתות במקביל. מה גם שאי אפשר להתעלם מהעובדה שמזרחים, כשאר בני האדם, הם אנשים מורכבים בעלי רבדים רבים והשקפות שונות במגוון תחומים. ברמה המקרו-חברתית ובניגוד לערבים, שבאופן הגיוני רואים עצמם מובדלים מהיישות הציונית ונאלצו להקים מפלגות על-בסיס זהותם האתנית והתרבותית, בישראל רוב המזרחים מזהים וימשיכו לזהות עצמם כציונים (מהווה טריגר ראשון לשסע במפלגה כזאת לכשתקום) וכחלק מלאום ישראלי-יהודי גדול, שכן, כולל גם אשכנזים.

הטענה שהשמאל חונק את הדיכוי המזרחי תחת אצטלת הכיבוש נכונה, אך אני חושב שהתשובה שצריכה להינתן לאותם שמאלנים מכחישי דיכוי היא לא לברוח למחוזות הימין, אלא לומר בקול ברור: נכון, אנחנו מתנגדים לכיבוש וכשמאלנים נעשה כל שביכולתנו על-מנת לסיימו, אבל בראש ובראשונה אנו שמים את המאבק המזרחי על נס – לא כי הוא יותר קשה או עמוק, אלא כי זוהי קבוצת ההשתייכות שלנו ונמאס לנו להיות אסקופה נדרסת.

המאבק המזרחי לא צריך להיות אינהרנטי למאבק בכיבוש. אפשר לדבר גם על מזרחים וגם על הכיבוש ביחד, אך במישורים נפרדים. אין שום סתירה בין השניים והפוליטיקה בישראל מורכבת בין כה ממגוון גדול של סוגיות. אני חושב שזו התשובה שעשויה להשאיר את אותם מכחישים פעורי פה ושכל תגובה אחרת תוביל בדיוק למה שהם מעוניינים בו – להישאר קבוצה אקסקלוסיבית וסטרילית, כאשר בדיוק מהסיבות האלה מזרחים מתקשים למצוא מקום במפלגות אלה.

בניגוד לשמאל הפוסט-ציוני, אליו רוב המזרחים (ובהם גם אני) לא מסוגלים להתחבר בעיקר מבחינה רעיונית-אידיאולוגית, הבעיה לרוב של מזרחים עם מפלגות השמאל הציוני היא בעיקר תדמיתית. הפער שנוצר בין האליטה המזרחית, שבחרה להתבצר במוקדים פוסט-ציוניים, לבין רוב המזרחים, שנטו ימינה והסתגרו בעמדותיהם, תוך הצטלקויות מפא”י ההיסטורית על עורם הלאה, הרחיקה מהם את האפשרות, באופן הגיוני, לתמוך במה שיכולה אולי להיות פלטפורמה לגיטימית שלא נוסתה מספיק, תוך קידום מזרחים לעמדות מפתח במפלגות אלה. האם זה עשוי לעצבן את בעלי הכוח ומחזיקי המפתחות כמו שזה עצבן אותם בהתמודדות עמיר פרץ לראשות הממשלה? אולי, אבל לשם כך התכנסנו, לא?