• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מכונת הבועות של גולדמן זאקס

דניאל רוזנברג

בשבוע שעבר פרסם העיתונאי מאט טאיבי (Taibbi) מאמר בשם “מכונת הבועות האמריקאית הגדולה”  (The Great American Bubble Machine). המאמר, שהתפרסם במגאזין “רולינג סטון”, מתאר את התגלגלותה של הכלכלה האמריקאית ממשבר פיננסי למשנהו ומתמקד באחד מבתי ההשקעות הגדולים בוול סטריט – גולדמן זאקס. המאמר מתאר את בנק ההשקעות המרכזי כשותף פעיל ביותר באוליגרכיה הפיננסית ואף כשחקן פוליטי מרכזי, שיודע למשוך בחוטים הנכונים כדי להשפיע על צמרת השלטון.

טאיבי מתאר את שיטת העבודה של גולדמן זאקס, שעיקרה משחק מיומן בספקולציות פיננסיות: הברוקרים של  הבנק היו אחראים לניפוח בועות פיננסיות – ובעיקר נכסים פיננסיים מסוימים – להזרמה של מיליארדים רבים מכספי משקיעים לבועות האלה, ולהסתלקות ברגע המתאים, לפני שהבניין מתמוטט. לאחר מכן אספו אנשי גולדמן את הרווחים הענקיים וחזרו על כל התהליך מבראשית – boom, bust, repeat. כל ההתנהלות הזו לוותה בתרגילי יחצ”נות מושקעים, שהציגו את בכירי הבנק כילדי פלא גאונים שכאלה, שכל דבר שהם נוגעים בו הופך לזהב. “הבחורים הכי החכמים בחדר”, כפי שכונתה בזמנה כנופיית אנרון.

המאמר, הכתוב בסגנון שנון ועוקצני (וולגרי לעתים, יש להודות), עוקב אחרי מכונת הבועות מרגע בנייתה, דרך התפקיד ששיחקה במשברים הפיננסיים הגדולים של זמננו, משנות ה-20 של המאה הקודמת ועד למשבר הנוכחי ולאלה שעוד יבואו עלינו לטובה. הפרינציפ הוא תמיד אותו פרינציפ: איתור סוג מסוים של נכסים או מכשירים פיננסיים שסביבם אפשר ליצור “הייפ”, ופמפום שלהם בכל הכלים האפשריים. ערב המשבר הגדול של 1929, למשל, הבנק מינף שורה של גופי השקעות (investment trusts) לכדי פי תשע ויותר משוויים המקורי. גופי ההשקעות האלה התרסקו תקופה קצרה לאחר מכן, כשהם מפילים איתם את שוק המניות ואת הכלכלה האמריקאית כולה.

בשנות ה-90 ניצל הבנק את שיגעון הדה-רגולציה בארצות הברית ורכב  על הגל העדכני בשווקים הפיננסיים, גל  מניות הטכנולוגיה. טאיבי מתאר את ההסתערות על מניות טכנולוגיית המידע כמשחק שבו “בנקים כמו גולדמן עטפו סרטים סביב אבטיחים, כשהם זורקים אותם מחלון הקומה ה-50 ופותחים את הקו להימורים. במשחק הזה יצא מנצח מי שהוציא את הכסף לפני שהאבטיח פגע במדרכה.” כזכור, קרסה בועת ההיי-טק בסופו של דבר ברעש גדול בשנת 2000, לצערם של הברוקרים, יזמי ההיי-טק ושמעון פרס.

אבל ההתעסקות במניות הטכנולוגיה לא היתה סתם ספקולציה פיננסית לגיטימית. גולדמן זאקס מכר מניות של חברות מפוקפקות בדרכים המוגדרות על ידי טאיבי כ”תרמית” וכ”שוחד”, לא פחות ולא יותר. כך למשל הפעיל הבנק לחץ על משקיעים לקנות כמויות גדולות של מניות בתאריכים נקובים, כשהוא משתמש במידע הזה בשביל לבצע מניפולציות בשוק מאוחר יותר. בנוסף, גולדמן שיתפו פעולה עם מנכ”לים של אותן חברות בשביל להטות לטובתם מחירי מניות, כשהם מעשירים את ההנהלה הבכירה על חשבון שאר בעלי המניות. מהלך זה זיכה לבסוף את הבנק בקנס של 110 מליון דולר.

המשחק הזה לא יכול היה לקרום עור וגידים אלמלא אידיאולוגיית האנטי-רגולציה שאחזה את ממשל קלינטון באותן שנים, והופצה בעיקר על ידי יועצו הכלכלי של הנשיא, רוברט רובין. טאיבי מקדיש לרובין מקום של כבוד במאמר, ולא חוסך בתיאורים של התנהגותו היהירה והזחוחה: רובין הוכתר כ”אדם החכם בעולם” והופיע על עטיפת השבועון “טיים” כמציל האנושות. טאיבי רואה ברובין, שהספיק לעבוד 26 שנה בגולדמן זאקס לפני שמונה לתפקיד בממשל הפדרלי, מייצג נאמן של רוח התקופה, ומתואר במאמר כ”בנקאי גולדמן הטיפוסי”. רובין נמנע מכל ניסיון להטיל על הבנק משמעת רגולטיבית בתקופה הקריטית, לא חקר את מהלכיו העסקיים של הבנק או ולא הטיל רבב בהתנהלותו של מקום העבודה הקודם שלו.

אבל רובין לא היה האחרון שדילג משורות הבנק לממשל האמריקאי: בעקבותיו הגיע הנרי פולסון, שר האוצר של ממשל בוש, שכיהן כמנכ”ל גולדמן זאקס מ-1998 ועד 2006. פולסון היה והינו האדם שמזוהה יותר מכל אחד עם תוכנית החילוץ הגונדזילית של המגזר הפיננסי בסוף 2008, תכנית שבמסגרתה הוזרמו למגזר הפיננסי כ-700 מיליארד דולר, אגב פיקוח מינימאלי של הממשל על יעדי הכסף.

גולדמן קצרו מתכנית זו לפחות 10 מיליארד דולר לכל הפחות (למעשה הרבה יותר), שמתוכם 4.7 מיליארד דולר חולקו כבונוסים לבכירי הבנק. טאיבי מתאר בנקודה זו את התהליכים שהובילו לתכנית החילוץ, ומדגיש את המעורבות האדירה של הבנק בתהליכי קבלת ההחלטות בוושינגטון, דרך קשריו עם הבנק המרכזי האמריקאי ועם משרד האוצר.

המאמר מתאר בהרחבה את המעורבות של גולדמן זאקס במספר אירועים כלכליים דרמטיים נוספים, כגון התנפחות בועת הסחורות ומחיר הנפט בשנה שעברה, שוק הדיור, ואפילו תוכניתו להפוך את  המאבק בפליטת גזי חממה לשוק פיננסי בשווי של טריליון דולר לשנה. מה שמשותף לכל אותם אירועים שבהם מעורב הבנק הוא בראש ובראשונה הקשר שלו עם הממשל האמריקאי, ויכולתו להפעיל עליו לחצים באמצעות בכיריו ובכיריו לשעבר (בנוסף לכמעט מיליון דולר שנתרמו על ידי הבנק לקמפיין הנשיאות של ברק אובמה).
באופן לא מפתיע, התגובות למאמרו של טאיבי היו מעורבות. ביקורת הושמעה כלפי טאיבי בנוגע להתמקדותו של המאמר בגולדמן זאקס, בנק השקעות  – גדול ככל שיהיה –  שלא באמת הביא בכוחות עצמו למשברים הכלכליים המתוארים במאמר. מבקרים אחרים האשימו את טאיבי בכך שהוא מתעלם מהתפקיד החשוב שמילאה המדיניות הכלכלית של הממשל האמריקאי בקריסה. המאמר התחיל חילופי מכתבים ומאמרים בעיתונות האמריקאית, שסוכמו באופן חלקי ב”טיים”. ביקורת נוספת, רלוונטית הרבה פחות, הציגה את טאיבי כאנטישמי, שתקף את “הבנק היהודי ביותר בוול סטריט”. תגובה להאשמה זו, ולאחרות, נמצאת בבלוג שמנהל טאיבי. .
בעיתונות בעברית המאמר כמעט ולא זכה להד הראוי לו, כי אצלנו כמובן מעולם לא הייתה בעיה של רגולציה במגזר הפיננסי, ובוודאי שאין בנקים עם הנהלה בעייתית, שלא לדבר על קשר הון-שלטון שזר לחלוטין במחוזותינו. על היחס של העיתונות הכלכלית בישראל למאמר ניתן ללמוד מידיעה קצרה שהתפרסמה ב”גלובס”  אשר מדווחת על המאמר בטון ציני משהו. כותרת המאמר: “היהודים אשמי

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: