מלחמת המעמדות של דה מארקר

מאז הקיץ שעבר נוקט עיתון “דה מארקר” ביחס למה שמכונה “המחאה החברתית” בקו עקבי מאד, שניתן לסכמו כדלהלן: אם היעד הוא “הורדת יוקר המחיה”, אזי הפיתרון המתבקש הוא להילחם במונופולים שמעלים מחירים בזכות שליטתם במשאבים כאלה ואחרים. כדי להוריד את מחירי הדיור, צריך להוציא את השליטה בקרקעות מידי המדינה; כדי להוריד את מחירי המזון, צריך לאפשר ייבוא חופשי של מזון מחו”ל; כדי להוריד את מחירי הסלולר צריך לאפשר לחברות חדשות להיכנס לשוק, וכן הלאה. בארץ מתנהלת מלחמת מעמדות, מספרים לנו ב”דה מארקר”, אבל שני הצדדים הם לא מי שאתם חושבים: בצד הנדפק ניצבים לצד העניים-העובדים ומעמד הביניים הקורס גם בעלי עסקים “יצרניים”, ובצד המרוויח – עומדים לצד הטייקונים וחבריהם בממשלה גם העובדים המאורגנים בוועדים חזקים, המהווים לכאורה מונופולים בפני עצמם בשל שליטתם על מוקדי כוח כמו הנמלים ומערכת החשמל.

אבל האם יש איזשהו קשר בין רשימת היעדים של “דה מארקר” לבין מה שהמחאה החברתית מבקשת להשיג? האם מלחמת המעמדות שלהם היא מלחמת המעמדות שלנו, או שמא היא מהווה ניסיון לבלבל את היוצרות ולטשטש את קווי החזית שעליהם אנחנו נלחמים? בין בשל הרתיעה מכניסה לוויכוחים כלכליים שבהם אנחנו “לא מבינים ובין בשל היעדרה של אכסניה בעלת יוקרה דומה לזו של “דה מארקר”, המחאה ממעטת להתווכח עם הקו שמציע לה “דה מארקר”. במאמר זה אבקש להציג את התיאוריה והמניעים מאחורי המסע של “דה מארקר”, על השגיאות והסכנות שטמונות בו, ועל הסיבות שבגללן המחאה החברתית חייבת לתפוס ממנו מרחק.

ניצחון התחרות?

“דה מארקר” הוא עיתון ניאו-ליברלי, גם אם הוא משתדל מאד שלא להצטייר ככזה. תפיסת העולם שעליה הוא מכריז מדי גיליון היא שהפתרון לבעיות כלכליות-חברתיות הוא תמיד “השוק החופשי”. הבעיה עם השוק הישראלי, אומר לנו העיתון, היא שהוא לא חופשי: כיוון שבמגזרים רבים אין תחרות, ספקי הסחורות יכולים לגבות כמעט כל מחיר שעולה על רוחם, לחלק מתוכו נתחים לעובדיהם ולשלטונות, וליהנות מההפקר. הפיתרון, טוענים ב”דה מארקר”, לא מסובך בהרבה מהבעיה: יש צורך בלחץ ציבורי שיניב רגולציה מדינתית אפקטיבית על מונופולים על מנת להגביר בתורה את התחרותיות במשק.

בהינתן ש”דה מארקר” שייך לקבוצת שוקן, קבוצת הון פריפריאלית יחסית במשק הישראלי, אין ספק שמאבק במונופולים יכול לסייע לו, אבל הטענה ש”הגברת התחרותיות” תשפר את רמת החיים של רוב אזרחי המדינה מפוקפקת. כפי שטענו הכלכלנים פול בראן ופול סויזי בחיבורם המכונן מ-Monopoly Capital” 1966″, אין צורך במונופול של ממש (קרי, בשליטה של חברה אחת ויחידה על שוק) כדי לחמוק מתמחור תחרותי. גם ענף שבו מתחרים עשרה או עשרים משתתפים יתנהל בדרך כלל כ”אוליגופול” (שלטון-מעטים), כיוון שלכולם יש אינטרס לדבוק במחיר שקובעים השחקנים הגדולים ביותר, ולא לדרדר את הענף כולו למלחמת מחירים שמנוגדת לאינטרסים של כולם.

במצב כזה, לא מפתיע לגלות שכל משק קפיטליסטי מאז תחילת המאה העשרים מגלה נטייה למונופוליזם. כל בעל עסק המעוניין למקסם את רווחיו ישאף להפוך למונופול, ומי שיצליח להתברג לענף רווחי לרוב לא ינענע את הסירה שעליה הוא יושב ביחד עם מתחריו. גם כאשר פורצות מלחמות מחירים, תוצאתן של אלה היא לרוב החרפת המצב, כיוון שהן גורמות לחלק מהשחקנים בענף לפשוט את הרגל וכך מצמצמות את מספרם.

המצב במשק הישראלי אמנם קיצוני במיוחד. רוב הפרשנים סבורים שכעשרים משפחות שולטות בו, והכלכלנים הרדיקליים שמשון ביכלר ויהונתן ניצן סבורים שלמעשה מדובר בשש תשלובות ענק בלבד, שגם מנהלות ביניהן קשרי גומלין ענפים. הרפורמה בענף הסלולר, שאותה מציג “דה מארקר” כהצלחה כבירה עבור המחאה החברתית ועבור העיתון עצמו, הביאה להרחבת השוק משלושה שחקנים, כולם מקרב תשלובות הענק, לחמישה – כשאחד מהנוספים (הוט) גם הוא שייך לקבוצות ההון הגדולות. בעקבות הרפורמה אמנם החלה מלחמת מחירים שהובילה לירידה תלולה בתעריפים, אך מלחמות מחירים, כאמור, עשויות לפרוץ גם בשווקים אוליגופוליים. מבחינה תיאורטית יש לצפות שלאורך זמן המחירים ישובו לעלות – אין הבדל גדול בין שלושה לחמישה שחקנים מבחינת הנטייה לאוליגופוליזם.

יוקר המחייה – של מי?

אחת הדרכים בהן מבקשים ב”דה מארקר” לשכנע את תומכי המחאה החברתית שמאבקנו ומאבקם חד הם היא באמצעות הכתרת המסע שלהם כמחאה “נגד יוקר המחייה”. גם אם נניח לצורך הדיון שאנו מקבלים את הכותרת הזו, מותר לנו לשאול למה הביטוי הזה בעצם מתייחס – האם לעלותן של הסחורות שאנחנו צורכים בשקלים חדשים נטו, או ביחס לכמה שאנחנו יכולים לשלם? אם, למשל, תחול ירידה במחירים יחד עם ירידה בשכר – האם ניתן יהיה להסיק מכך שיוקר המחייה ירד? ואם, לחלופין, ירדו המחירים במקביל לעלייה באבטלה, עלייה במסים על העניים ומעמד הביניים, או חיסולם של שירותים חברתיים – מה בכלל הרווחנו?

מרגע שהשאלות הללו עולות, משחק ההחלפות שמשחק “דה מארקר” עם המחאה מתחיל להיראות פחות משכנע. ב”דה מארקר” הרי לא מצפים מהטייקונים לשלם את ירידת המחירים רק מכיסם! אשמים לא פחות מהם במחירים המופקעים, ואולי אף יותר, הם כמובן עובדיהם. ניקח דוגמא מ”דה מארקר וויק” של ה-3 באוגוסט השנה, בו קורא סמי פרץ להגברת התחרותיות בענף הבנקים. תחת הכותרת המחשידה “נ.ב” בסוף המאמר מופיעה הפסקה הבאה:

המפקח על הבנקים כבר הכריז היכן הבנקים יכולים להשתפר כדי להיות תחרותיים יותר: במבנה ההוצאות שלהם. אין זה סוד שבמערכת הבנקאות יש אלפי עובדים מיותרים ויקרים להחריד. אלא שההסכמים הקיבוציים הקשיחים מונעים מהנהלות הבנקים להתייעל, ולכן הן מגלגלות את העלויות העודפות של אחזקת כוח אדם יקר ומנופח על הלקוחות.

במלים אחרות, הוזלת העלויות בעקבות “הגברת התחרות” לא תבוא על חשבון הרווח של בעלי ההון – חס וחלילה, שלא יברחו לנו לחו”ל! אז מאיפה יבוא הכסף? מהעובדים כמובן, בדמות קיצוצים בשכר ובהטבות, ובדמות פיטורים. את הצורך ב”התייעלות” בענפי הסלולר, התעופה, החקלאות, ועוד ועוד, חוגגים ב”דה מארקר” כאילו העובדים המועדים ל”ייעול” לא היו אותם אנשים ממש שעל זכויותיהם כצרכנים מגן העיתון בחירוף נפש.

לקחת לעשירים, לתת לעניים

אין בכך כדי לומר שמלחמת המעמדות שמדמיין “דה מארקר” חסרת-בסיס לחלוטין. נכונה הטענה שבענפים מונופוליים הצורך של המעסיקים להילחם בשן ועין נגד כל דרישה של עובדיהם להעלאה בשכר קטנה יותר, כיוון שמחיר הסחורה גמיש (בניגוד למעסיקים בענפים תחרותיים, שאינם יכולים לשנות את מחיר הסחורה ועלולים להיגרר לפשיטת רגל בעקבות עליה בשכר).  הדברים נכונים עוד יותר במגזר הציבורי, שבו המנהלים אינם טרודים כלל בצורך לעשות רווח. אליבא ד”דה מארקר”, אם כן, המשק הישראלי מתחלק לשני מחנות: המונופוליסטים ועובדיהם “המנופחים” מול בעלי ההון הקטנים יותר ועובדיהם. את אלה האחרונים מנסה “דה מארקר” להניא מדרישתם לשכר גבוה יותר, שירותים ציבוריים טובים יותר ומסים נמוכים יותר, ולהחליף אותה בדרישה לשבור את העובדים החזקים יותר, שתניב “ירידה ביוקר המחייה” בדמות ירידה במחירים של מוצרים מסוימים.

במסגרת הקפיטליזם, שלוש אפשרויות פתוחות בפני אנשים עובדים ששואפים לרמת חיים טובה יותר: העלאה בפריון הייצור, שינוי בחלוקת העושר בינם לבין בעלי ההון ומאבק נגד עובדים אחרים. כיוון שבחברה קפיטליסטית העובדים אינם שולטים באמצעי הייצור, קשה להם להשפיע ישירות על התאמתם לצרכים, ולכן מתמקדת המחאה החברתית בארץ, בצדק, באפשרות השנייה, שבאה לידי ביטוי בדרישות לאספקה ציבורית של צרכי יסוד כמו דיור, למדיניות מס פרוגרסיבית שתיקח מהעשירים, ולשיקומה של מערכת רווחה שתיתן לעניים. בפועל, ב”דה מארקר” מציעים לנו להחליף את הדרך השנייה בדרך השלישית.

המהלך של “דה מארקר” מסוכן בדיוק משום שהוא לא מנותק לחלוטין מהמציאות. מערך הפיקוח על ההון בארץ אכן מושחת ומסואב, והעובדים בחלקים מסוימים במגזר הציבורי – בראש ובראשונה במערכת הביטחון – אכן נהנים מהטבות מפליגות שאין קשר בינן לבין השכר של שאר אזרחי המדינה. על הנקודות הללו המחאה החברתית יכולה להסכים עם “דה מארקר”. אך בין הסכמות נקודתיות שכאלה לבין המרת הפרויקט המהפכני של המחאה בדרישה ל”הגברת התחרותיות” שאולי תביא לירידת מחירים, ובוודאות תביא לירידה בשכר ועלייה באבטלה – המרחק גדול. המחאה החברתית, בישראל כמו בעולם כולו, מציירת את הקו בין האזרחים העובדים למחייתם – “ה-99%” – לבין המיעוט הקטן שמתפרנס מעבודתם של אחרים. ב”דה מארקר” מציעים לנו להחליף את המאבק המעמדי הזה במאבק של פלג אחד של ההון באחר, ובמלכודת הזאת אסור ליפול.

לבלוג “עתידות” של מתן קמינר