ימ"ט למירוק המצפון
לאחרונה צד את עיני ברחוב שלט חוצות מאיר עיניים: “יום מעשים טובים”. המיזם מבית מדרשה של שרי אריסון מהווה מעין פרומו לפסטיבלי השנור החגיגיים שיפקדו אותנו לפני חג הפסח. בקרוב מאוד נוכל לשמוע את שאון המצלצלין שייתרמו לקופת הצדקה הגדולה, המיועדת ל”שולחן החג” של החלכאים והנדכאים בחברתנו.
אני עובדת סוציאלית. אינני מתנגדת עקרונית למעשים טובים, כמובן, אבל אני מתקשה עם הקונספט מאחורי המותג “יום מעשים טובים”(להלן: ימ”ט). ימ”ט הוא מופע של מיתוס חברתי שקרי אודות “סולידריות חברתית” ודאגה למצוקה הכלכלית-חברתית המעמיקה בישראל. המציאות, כמובן, רחוקה מהמיתוס. ישראל ממוקמת בצמרת הטבלה של המדינות המפותחות ברמת אי-השוויון בהכנסה והפערים הכלכליים בה גדלים בהתמדה.
בשנת 2009 חיו בישראל 1,774,800 אנשים עניים. במקביל, מדינת הרווחה מידלדלת: קיצוצים נרחבים ברוב קצבאות הביטוח הלאומי, ייבוש הדיור הציבורי, מחסור מתמשך בתקציבים ובמשאבים בשירותי הרווחה, לצד מגמת הפרטה דוהרת. המדינה שנסוגה מאחריותה המוסרית לזכויות החברתיות ולכבוד האנושי של אזרחיה, פינתה את מקומה לעמותות חסד ופעולות פילנתרופיה ברוח “ימ”ט”. אולם גם ימים רבים של “מעשים טובים” לא יתנו מענה משמעותי בחברה שהעוני והמצוקה בה מתרחבים ומעמיקים.
“רוצים צדק – לא צדקה” – זו אחת מסיסמאות המאבק הנוכחי של העובדות הסוציאליות. במאבק משתקפים מחוייבותנו לערכים של צדק חברתי ושוויון ערך האדם, חרדה ביחס לדלדול משאבי הרווחה, תסכול ושחיקה סביב המשא הכבד של חוליי החברה על גבנו. נותרנו לבד במערכה הגדולה הזו. בנשמותינו צרובה עדות למצוקה האיומה של אוכלוסיות רחבות בישראל, כשאין די אנשים שמוכנים להכיר בטראומת העוני והמצוקה החברתית שאנו עדיה. ג’ודית לואיס הרמן כתבה על הכחשת טראומות כמנגנון הגנה חברתי, באין יכולת להכיל ולהתמודד עם זוועת הטראומה. פעמים רבות הכרה חברתית בטראומה מתרחשת רק כתוצאה ממאבק חברתי-פוליטי. היכולת להכיר ולהתמודד עם העוני ועם קריסתה של מדינת הרווחה, קשורה בפעולה חברתית-פוליטית שתעלה סוגיות אלו לראש סדר היום הציבורי.
בתחילת המאבק עוררנו הרבה “סימפטיה” אצל שרי הממשלה. כמו שב”ימ”ט” אנו מביעים “סימפטיה” ל”מסכנים”, כך מנהיגנו הביעו סימפטיה לעובדות הסוציאליות שעושות “עבודת קודש”. מקבלי ההחלטות רואים בעין יפה שביתה קצרה וסמלית, מבלי להרחיק לכת לתביעה לשינוי מהותי בתנאי השכר שלנו ובתחום מדיניות הרווחה. וכך הסימפטיה התחלפה חיש מהר בהאשמות ובדה-לגיטימציה של המאבק. אחרי 17 יום של שביתה, המדינה הזדרזה לפנות לבית דין לעבודה בתביעה (שנדחתה) להוצאת צווי מניעה; שר הרווחה מאשים אותנו בחוסר אחריות כלפי מיליון וחצי אזרחים ונחמיה שטרסלר מאשים אותנו בסחטנות.
הסיבות לדחיית מתווה ההסכם על ידי איגוד העובדים הסוציאליים ידועות: העובדים/ות הסוציאליים/ות הפכו להיות עובדים/ות עניים/ות והתוספת “המפליגה” שקיבלנו לא תוציא אותנו ממעגל העוני. העבודה הסוציאלית הינה מקצוע נשי, הסובל מאפליה ומקיפוח על רקע מגדרי. כוחות רבי עוצמה פועלים להשתיק ולהכחיש את מצבם/ן העגום של העובדים הסוציאליים/ות ושל מדינת הרווחה.
ולהוותנו, בשבוע האחרון – פיגוע בירושלים וטילים בדרום. כתמיד, מתיחות ביטחונית מגבירה את הדיכוי וההשתקה של סוגיות החברה והרווחה. קשה למקד את תשומת הלב הציבורית בענייננו, כמו החברה כולה לוקה בהפרעת קשב וריכוז בתחום הרווחה. במהרה ישמעו קולות מלעיזים,שאנו דואגים/ות רק לעצמנו בימים קשים אלו. עובדות סוציאליות – חיזרו לעבוד, הישארו עניות ותשתקו. ב”ימ”ט” נוכל למרק את מצפוננו במעשי חסד וצדקה.
אז השנה, ותרו על ימ”ט לטובת מעשה טוב אחר – הצטרפו למאבק העובדים/ות הסוציאליים/ות, היו שותפנו בתביעה להחזיר את הרווחה למדינה. אל תותירו אותנו לבד במאבק הקשה על זכותנו להתפרנס בכבוד הראוי לפרופסיה שלנו ולאופק המוסרי של החברה הישראלית.
שני סרטוני פרומו ל”יום מעשים טובים” שיתקיים ב-5 באפריל:
הכותבת היא עובדת סוציאלית במרכז לטיפול באלימות במשפחה ומנחת קבוצות של נפגעות תקיפה מינית


