חברותא? תלוי למי

לפני כשנתיים החליטו מספר אנשים להקים בית ספר פרטי, “חברותא” שמו. את היוזמה הוביל דרור אלוני, בעברו מנהל גימנסיה הרצליה בתל אביב, בעזרת העמותה בעלת השם האירוני חינוך למנהיגות – חברה לתועלת הציבור בע”מ. חזון בית הספר, לטענת אלוני, הינו להכשיר דור מנהיגות עתידי, אנשי חזון ומעוף, משימה שבתי הספר הציבוריים נכשלים בה. אולם מסתבר שעל פי החזון החינוכי של “חברותא“, התנאי המרכזי להפוך מנהיג בעל חזון בחברה הישראלית ולזכות בחינוך הערכי שבית הספר הייחודי הזה מעניק הוא היכולת הכלכלית של הוריו של המנהיג העתידי לשלם שכר לימוד בסך 35 אלף שקלים בשנה.

אלוני וחבריו, עם כל הרטוריקה הערכית המנהיגותית שלהם, פשוט החליטו לעגן את הקשר הון-שלטון בתחום החינוך. החזון המתמצה בממון ייצר מנהיגות עתידית אוליגרכית.

מקימי בית הספר ביקרו בחריפות את מערכת החינוך הציבורי והצהירו מעל כל במה אפשרית שהם אינם מעוניינים באגורה אחת מקופת הציבור. לא חלף זמן רב מהשמעת ההצהרות הערכיות הללו, ואנשי “חברותא” פנו לקבלת רישיון להכרה בבית הספר כבית ספר מוכר שאינו רשמי, בהתאם לחוק הפיקוח. לידיעת הקוראים שאינם מתמצאים בז’רגון המשפטי חינוכי, בקשה להכרה כמוסד מוכר שאינו רשמי בהתאם לחוק משמעותה בקשה לרישיון להפעיל בית ספר. מרגע שבית הספר מקבל הכרה כזו הוא זכאי לתקצוב של המדינה.

משרד החינוך סירב להעניק ל”חברותא” רישיון בטענה שבית הספר אינו עומד בדרישות החוק. החוק במקרה זה הוא תקנות שהתקין שר החינוך רק לפני שנה על מנת לעצור את שיטפון בתי הספר הלא ממלכתיים, הייחודים, הניסויים וכיוצא באלו, שיצרו מסגרות חינוך פרטיות נבדלות במימון ציבורי שפגעו במערכת החינוך הציבורית. התקנות הללו קובעות שרשיון יוענק לבית ספר רק אם הוא יכול להוכיח שהרכב תלמידיו הוא אינטגרטיבי מבחינת יכולות ואמצעים כלכליים, וכן שבית הספר לא פוגע בבתי ספר ממלכתיים, שהוא אינו גורם לירידה במספר התלמידים בכיתות, או לסגירתן של כיתות.

אולם אנשי “חברותא” כמו גם קבוצת הורים ויזמים שפתחו לאחרונה מוסדות חינוך פרטיים וסמי-פרטיים, יודעים שגם התקנות החדשות של שר החינוך לא יצליחו לעצור אותם, כיוון שלצד שר החינוך פועלת ועדה ביורוקרטית עלומה ואוהדת מאד לרעיון הפרטת מערכת החינוך. ועדה ביורוקרטית עלומה זו מכונה ועדת ערר, היא פועלת מתוקף חוק הפיקוח וכל מי שמעוניין לערער על החלטת משרד החינוך שלא להעניק רישיון למוסד החינוכי שהוא וחבריו הקימו רשאי לפנות אליה. וכך במשך שנים מקבלת ועדה זו המורכבת משלושה אנשים, יושב הראש הוא שופט מחוזי בדימוס, החלטות להעניק רישיון לבתי ספר לא ציבוריים שמשרד החינוך מסרב להעניק להם רישיון. החלטות המפוררות את מערכת החינוך הציבורית.

כצפוי, למרות התקנות החדשות והחלטת שר החינוך שלא להעניק רישיון ל”חברותא”, החליטה ועדת הערר לקבל את ערעור בית הספר ולהעניק לו רישיון. מקריאת נימוקי החלטת הוועדה קשה שלא להיות מופתע מהמופרכות והאבסורדיות של חלק מהטיעונים העובדתיים, המשפטיים והערכיים שמציגים השופט בדימוס דן ארבל וחברי הוועדה האחרים. ההחלטה רצופה ציטוטים סלקטיביים מפסקי דין שניתנו בהקשרים אחרים שאין להם קשר למקרה הנדון ולעיתים אף סותרים בגלוי את מסקנות הוועדה.

כך, למשל, השופט ארבל בוחן את השאלה האם בית הספר הוא אינטגרטיבי, כלומר האם המעמד הסוציו-אקונומי משפיע על הרכב התלמידים בבית הספר? השופט מקבל את עדות מנכ”ל בית הספר (ללא הצגת ראיות) שאין שום בעיה כזו, כיוון שלדברי המנכ”ל 15% מהתלמידים זוכים למלגה מלאה ו 35% מהתלמידים זוכים למלגה בגובה של 70%. במלים פשוטות, 50% מהתלמידים בבית הספר משלמים 35,000 שקלים בשנה ו-35% משלמים 10,500 שקלים בשנה. הנתון הזה מביא את השופט למסקנה שבית הספר כולל תלמידים “ממצבים סוציו-אקונומיים שונים”. כלומר העובדה שבית ספר הכולל 85% אחוזים של תלמידים שמשפחותיהם צריכות לשלם שכר לימוד שבין 10,500 שקלים ל-35,000 שקלים בשנה מעידה על פי דברי השופט על אינטגרציה חברתית. אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות מהמבט הסוציולוגי הייחודי הזה של השופט על החברה הישראלית. עד כאן הרקע הכלכלי של התלמידים.

מה באשר לרקע החברתי של התלמידים? בבית הספר לומדים 45 תלמידים, שבעה תלמידים מתגוררים ברמת פולג, “באופן שעשוי להעיד על רמה סוציו-אקונומית גבוהה מהרגיל” אומר השופט, אולם לדעתו “ממצא זה מעיד על האינטגרציה בבית הספר, המשלב תלמידים לא רק מאזורים שונים, אלא גם ממצבים סוציו-אקונומיים שונים”. בהמשך ההחלטה הוא מציין שהתלמידים מגיעים לבית הספר מהיישובים הבאים: חיפה, קרית אונו, עתלית, כפר שמריהו, קדימה וצורן. כלומר לדעת השופט השילוב של תלמיד אמיד מכפר שמריהו ותלמיד אמיד מקרית אונו, מוכיחה שבית הספר מקיים אינטגרציה חברתית בין תלמידים מאזורים שונים.

מעניין כמה תלמידים מזרחים או אתיופים משכונת דורה הסמוכה בנתניה לומדים ב”חברותא”. על מנת להתקבל לבית הספר צריך לעבור ארבעה שלבים של מיון – גם עניין זה אינו מהווה בעיה עבור השופט, והוא מספק ראיה אודות “תלמיד בעל הישגים לא-גבוהים, שהצליח להתקבל כתלמיד מן המניין”. אכן, הוכחה ניצחת לתהליך מיון שוויוני והוגן. האם בחנה הוועדה (שהשערתי שהרכבה לאורך השנים לא היה אינטגרטיבי במיוחד, ועדות שבראשן עמדו שופטי ושופטות בתי משפט מחוזיים – קבוצה הומוגנית מאד מבחינה לאומית, אתנית, כלכלית וחברתית) כמה ילדים בעלי צרכים מיוחדים לומדים בבית הספר?

כאמור, התקנות החדשות שהותקנו לפני שנה קובעות שאין להעניק רישיון לבית הספר אם הוא פוגע בבתי ספר ממלכתיים אחרים. חברי הוועדה מתעלמים לחלוטין מהתקנה הנ”ל, וזאת על סמך הטענה כי ועדות ערר אחרות קבעו שאין לשקול במתן רישיון לבית ספר האם הוא פוגע בבתי ספר ממלכתיים סמוכים באזור. זהו טיעון אבסורדי משני טעמים, ראשית, שהרי התקנות החדשות הותקנו בדיוק מטעם זה. כלומר, כיוון שהחלטות ועדות ערר בעבר התעלמו משיקול זה. הוועדה פשוט טוענת שאפשר להתעלם מהתקנות, כלומר להתעלם מהחוק. שנית, מדוע לא צריך לשקול האם הקמת בית ספר פרטי לא פוגעת בבתי ספר ממלכתיים ובקופה הציבורית, שקשה לומר שהם אינם בגדר אינטרסים ציבוריים.

השופט ארבל מעלה על נס את ערך הפלורליזם החינוכי בחינוך הישראלי, ונדמה שהוא מתייחס אליו כערך מוחלט הגובר על כל שיקול אחר. פלורליזם חינוכי וזכויותיהן של קבוצות לאוטונומיה חינוכית הם בעלי חשיבות בעיקר כאשר מדובר בקבוצות בעלות אורח חיים תרבותי מובחן, קבוצות דתיות, אתניות או לאומיות, איזה אורח חיים ייחודי בדיוק מייצגים דרור אלוני והורי התלמידים בחברותא, מלבד הרצון לזכות בחינוך פרטי אליטיסטי? זכותם של הורים לעצב את חינוך ילדיהם ולהקים מסגרות חינוכיות נפרדות אינה ערך מוחלט, וודאי אינה ערך בעל משקל כבד כאשר מדובר בהתנגשות בינה לבין עקרון שוויון ההזדמנויות ובין האינטרס הציבורי לממש עקרון זה (כאן מן הראוי היה להרחיב את הדיון הפילוסופי חינוכי עקרוני הזה, אבל הפוסט הזה ארוך גם כך, ואני מקווה לעשות את זה בקרוב באחד הפוסטים הקרובים).

השופט ארבל מודה שייתכן ומתן רישיון לבית ספר פרטי עלול לפגוע בעתיד במערכת החינוך, אולם סמכויות הוועדה הן רק לדון במקרה הספציפי בהווה. לצורך ההחלטה הוא מצטט החלטות ועדה קודמות שאף הן עסקו בבית ספר ספציפי אחד. וכך בשיטת עוד דונם ועוד בית ספר מכרסמת הוועדה בבתי הספר הציבוריים ומעניקה רשיונות ולגיטימציה להקמתו של מגזר חינוכי פרטי במימון המדינה. כל החלטה כזו מאותת ליזמים דוגמת אלוני וחבריו, “הקימו בתי ספר פרטיים, אל תחששו ממשרד החינוך. אנחנו כבר נספק לכם את הרישיון בתוספת חותמת כשרות”. וכך מעל ראשיהם של חברי הכנסת, שר החינוך, ראשי הרשויות המקומיות והציבור, מפריטה ועדה עלומה בת שלושה חברים שלא נבחרו על ידי איש את מערכת החינוך הישראלית.