נו, יפו כבר חזרה לשגרה?

“יפו חזרה לשגרה?” השאלה נשאלה שוב ושוב על ידי אנשי תקשורת שסיקרו את האירועים בעיר בימים האחרונים.

למשמע השאלה הזאת חשתי בחילה ובוז גדול. על איזו שגרה הם מדברים? למה כל כך חשוב להם לשמוע שחזרנו לשגרה? מה כל כך טוב בשגרה? מרדף, הרג, התפרעויות, שריפות – והם שואלים על שגרה. אולי כי שגרה מסמלת בעיניהם רגיעה? ואולי כי היא מסמלת עבורם אישור כניסה לשערי יפו, יפו הבוכה על ילדיה שנרצחו במהלך השנה האחרונה? או אולי, החזרה לשגרה מסמלת שכחה?

אין ספק שיש משהו טוב בשגרה. חוזרים לשגרה ושוכחים, כי רק בשגרה ניתן להשתיק את הר הגעש הזה. הרי מה קרה? על מה המהומה? בסך הכל עוד ערבי פלסטיני נהרג. לא ביג דיל, בקטנה. וכן, תכלס, רבים מאתנו חוזרים לשגרה. ובואו נהיה כנים, השגרה של מי השתבשה? השתבשו כמה אירועים שהיו ביפו, סורי, תל אביב-יפו.

כן, יפו צמודה לתל אביב וזה עושה את החזרה לשגרה עוד יותר הכרחית. צריך לנסות לשמור על הדו-קיום המדומה בין ערבים ויהודים: שפלסטיני ויהודי יישבו לצד אותו שולחן בחומוסייה הצפופה ויתענגו על צלחת מסבחה; שהמבקרים יבואו לבלות בשוק הפשפשים המשתכר לצלילי ולריחות הג’נטריפיקציה; ושהגלים ביפו יילכו לאיבוד בין האותיות בערבית ובעברית. בפועל, זה פחות או יותר מה שקורה. אנחנו חוזרים לשגרה מהר, כמעט בלי להספיק לחשוב על מה שקרה.

אבל היום הרגשתי את העצב ואת ריח המוות ממלאים את ריאותיי שנשמו את אוויר יאפא. חזרנו לשגרה, אבל יש ילד הרוג, יש אמא שכולה, אב שלקחו לו את היקר לו מכל, משפחה שאיבדה בן, וחברה שלמה שקיבלה עוד צלקת באוסף צלקות ההרג של צעיריה.

אין מנוס מהמוות. במהלך חיי נפגשנו המוות ואני בכמה סיטואציות, ובכל זאת בדרך כלל כאשר דיברתי עליו זה היה בקלילות מסוימת, מתוך אמונה שזה במילא יקרה לכולנו ואין מה לעשות בנדון. איבדתי את סבתי היקרה לי בגיל צעיר, בעודי עומדת לידה לאחר הליכה קצרה בשעות הערב הנעימות של חודש יוני. המוות שלה חרוט בזיכרוני טוב מאוד. מאז אותו חודש יוני הילדה שבי גדלה, ונאלצתי לפגוש מוות מסוג אחר – בשנה האחרונה היכרתי שתי נשים שנרצחו ופגשתי נשים שבני זוגן נרצחו. נחשפתי לווריאציה חדשה של מוות, מוות בעקבות רצח. הבנתי והפנמתי ממד שונה של המוות.

מה שקרה ביפו ולערבים בכל רחבי הארץ הוא לא רק מוות, אלא הרג. מעשה יד אדם, השוזר בתוכו חוסר מוסר, אלימות, ניתוק, התנשאות, רודנות וזלזול בחיי האחר. המוות תמיד מגיע עם רגשות אשמה וכעס כלפי עצמנו, כלפי המת, כלפי אלוהים וכלפי החברה והעולם כולו. אולם בהרג יש עוד ממד של רגשות, יש בו זעם, חוסר צדק והצפה של תחושות דיכוי והשפלה. צעירים פלסטינים נהרגים רק בגלל שהם ערבים, לא בגלל שום דבר אחר. הרי עבריינות אינה נחלתם של ערבים ואין לנו בלעדיות על תכונות והתנהגויות מאיימות. אנחנו פשוט פלסטינים, וכשאנחנו בסביבה היד קלה יותר על ההדק. לכן אנחנו נהרגים, משוואה מאוד פשוטה. היד הזאת שכל כך קלה על ההדק כאשר מסתמנת דמות ערבי בנוף היא יד של רשעות ושנאה המאיימת עלינו תדיר.

אנחנו בני המיעוט, ילידי ארץ זו, וזו יד רעילה שגדלה בחברתכם היהודית, כאשר חלק גדול מכם מעודד ומחזק אותה. כדאי שתזכרו: אחת מתכונותיו של הרעל היא ההתפשטות. בינתיים, אנחנו בצער וביגון נפרדים מצעירי בני עמנו. אבל לפני שאתם צוהלים, מעודדים ומתגוננים על הרג של ערבי, זכרו שכאשר ייעלם המוסר ביניכם, תיעלם יכולת ההבחנה בין נכון ללא-נכון, בין צדק לעוול ובין היגיון לשיגעון. כיום ההרוג הוא ערבי, אבל מחר זה יכול להיות כל אחד אחר כי הוא פשוט “אחר”.

ולא. לא באמת חוזרים לשגרה. לאחר מוות טראומטי לא חוזרים למה שהיינו כפי שהיינו. כי אחרי כל הרג יש תזוזה. לאן התזוזה, איך, כמה ומה – איני יודעת. ימים יגידו.

נסרין נאשף היא עובדת סוציאלית