הבנאליות של הגזענות

ב-21 במרץ 1960 בעיירת השחורים שרפוויל שבדרום אפריקה, נטבחו 69 מפגינים בירי מאש חיה במהלך הפגנה של כמה אלפים מול תחנת המשטרה המקומית. העובדה שהטבח בשרפוויל הפך ליום הבינלאומי למאבק בגזענות מעניינת לפחות משתי בחינות. ראשית כל, היא מסמלת את הפיכת האפרטהייד לשם גנרי לגזענות בתצורתה הכללית והאוניברסלית ביותר. אפרטהייד הפך ממסומן בעל משמעות היסטורית מקומית למסמן האולטימטיבי והא-היסטורי של גזענות. הפרדוקס הוא שהמונח “אפרטהייד” הפך מזוהה עם גזענות בכל מקום ובכל תקופה, למרות שבחייו הוא נתפס לרוב כמשטר אנכרוניסטי שאבד עליו הכלח, מקרה קיצון שאינו בר השוואה לשום משטר אחר. מעטים המחקרים במדע המדינה, ביחסים בינלאומיים או בפילוסופיה פוליטית שהתייחסו לצורת משטר זו ברצינות וניתחו אותה ניתוח היסטורי השוואתי, כאשר רוב הספרות על דרום אפריקה מתמקדת בהתמוטטות המשטר ובמעבר לדמוקרטיה. יוצא מן הכלל שראוי להזכיר הוא החוקר מחמוד ממדני, שטען כי אפרטהייד אינו מקרה קיצון אלא מקרה טיפוסי של קולוניאליזם מאוחר באפריקה, שהיתה ונשארה לדידו – גם אחרי נפילת המשטרים הקולוניאליים – יבשת מדינות האפרטהייד.

שנית, מעניין גם הגלגול שעבר הטבח עצמו, מסמל של התנגדות עממית לאפרטהייד לסמל למאבק בגזענות. דרום אפריקה הדמוקרטית הפכה את שרפוויל לעמוד תווך מרכזי במיתוס הלאומי שלה. אבל מאחורי כל מיתוס לאומי מסתתרת תמיד אמת קצת יותר פרוזאית. ההפגנה בשרפוויל לא היתה נגד גזענות – היא היתה הפגנה של עובדים נגד נסיונות שונים ומשונים של המשטר להגביל ולפקח על תנועתם ותנאי העסקתם. ההפגנה היתה חלק ממחאה פוליטית מאורגנת נגד אכיפת מסמכי מעבר, מעין ספרונים עבי כרס שהיוו למעשה ויזות עבודה. בספרונים אלה נרשם לפרטי-פרטים כל מידע אפשרי על העובדת, המעבידה, שעות ההעסקה, כתובת מגורים, היתר לתנועה בעיר בשעות מסוימות וקטגוריית השיוך האתנית לפי ארבעת קטגוריות האפרטהייד הידועות לשמצה שהבחינו בין לבנים, שחורים (“בנטו”), מעורבים (“קולורד”) ואסייתים.

הטבח בשרפוויל לא היה תחילתה של ההתנגדות בעיירות אלא אקורד הסיום של ההתנגדות המאורגנת והפוליטית למדיניות זו, שנקראה “Influx Control”. שרפוויל נחשב לקו פרשת מים, שלפי ההיסטוריונית הדרום אפריקנית דבורה פוזל, סימן את המעבר ל”שלב השני” של האפרטהייד (High Apartheid). בין השנים 1960-1963, הביורוקרטיה של השליטה על התנועה בדרום אפריקה עברה רציונאליזציה ואוניברסליזציה. אחרי שרפוויל, תעודות המעבר נכפו על כל האוכלוסייה הלא-לבנה, ויותר ויותר מאמצים ומשאבים הוקדשו לתפעול ולהתייעלות הביורוקרטיה שעסקה בהנפקת המסמכים ובהוצאה לפועל של מדיניות ניהול האוכלוסייה בכללה.

מעניין לציין שמדיניות ה-Influx Control לא הייתה חלק מרכזי בשיח הגזעני-דמגוגי של המשטר לפני הטבח בשרפוויל או אחריו, ונתפסה כעניין פרקטי גרידא אפילו בעיני המתנגדים לה. פוזל, שהיתה הראשונה שפירסמה מחקר מקיף בנושא, טענה שמדיניות ניהול האוכלוסייה בפרט, ומדיניות האפרטהייד בכלל, לא היה תוכנית-על מונוליטית אלא תוכנית שיושמה בהדרגה, באופן לא אחיד ושעוצבה על ידי מספר רשויות ביורוקרטיות מסוכסכות בינן לבין עצמן ומתחרות זו בזו. הרשויות שעסקו בהוצאה לפועל של מדיניות ניהול האוכלוסייה לדוגמה תפקדו כמו מטריושקה – אדמיניסטרציה בתוך אדמיניסטרציה בתוך אדמיניסטרציה. השיטה נסמכה על רשויות ביורוקרטיות שכפו כמעט על כל האוכלוסייה טירדה יומיומית להנפיק, לשאת ולחדש חדשות לבקרים מסמכים שונים ומשונים (כולל מעבידים לבנים שהתבקשו לסור למשרדים כאלה או אחרים על מנת להסדיר את תנועת עובדיהם). מה גם שרבים מהביורוקרטים שהוציאו את המדיניות לפועל היו שחורים: בשנות ה-60 וה-70 מספר עובדי המדינה השחורים, להוציא האדמיניסטרציה של הבנטוסטנים, עמד על 300 אלף לערך, בזמן שמספר עובדי המדינה הלבנים היה בערך 250 אלף. בשרפוויל, כמו בעיירות אחרות, המאבק העממי נגד הגבלות התנועה לא היה מוגבל למחאה רק נגד שוטרים לבנים.

חשוב להבין שמנגנון הדיכוי והרדיפה הזה נכשל כשלון חרוץ. למרות שבכל שנה נעצרו כ-250 אלף בני אדם (לא-לבנים) אך ורק בגין “עבירות מסמכים”, למרות שוועדה פרלמנטרית אחרי ועדה פרלמנטרית בדקה ביסודיות את כשלי הפיקוח והניהול של השיטה כל כמה שנים, למרות הנסיונות החוזרים ונשנים לטהר אזורים עירוניים מאוכלוסיות לא רצויות, תנועת עובדים חופשית שלא בהיתר, צמיחתן הבלתי נשלטת של עיירות ו”התנחלויות לא-פורמליות”, הפכו את המטרה המוצהרת של המשטר – אורבניזציה נשלטת (Orderly Urbanization) – לחוכא ואיטלולא. את טבח שרפוויל יש להבין בהקשר הסוציולוגי וההיסטורי הזה של הצלחת המשטר לדכא את ההתנגדות הפוליטית המאורגנת ולהביא להגמוניזציה מוחלטת של המנגנונים הביורוקרטיים בתקופת “האפרטהייד המתקדם”. אפשר להבין מדוע הטבח בשרפוויל נתפס היום כאירוע הירואי מכונן כאירוע הירואי מכונן בהתנגדות שהביאה לנפילת המשטר, אבל יש לקחת בחשבון שטראומת הטבח עברה בדרך למעמדה הרם הנוכחי עיבוד נארטיבי וטלאולוגי בשירות המיתוס הלאומי של דרום אפריקה החדשה.

שווה להתעכב בקצרה על אופי ההתגדות לאפרטהייד ועל האלימות שהפגין המשטר בטבח שרפוויל. משטר האפרטהייד לא היה משטר רצחני. זה לא היה משטר שעסק בשיטתיות באלימות לשמה או ברצח עם. אחרי הכל, הרוב המוחלט של קורבנות אלימות פוליטית בדרום אפריקה נהרג במהלך ה”מעבר” לדמוקרטיה, בין השנים 1990-1994. עם זאת, ולמרות כשלי שיטת השליטה על האוכלוסייה וחוסר התפקוד המובהק של מנגנוניה הביורוקרטיים, ניתן לומר שמשטר האפרטהייד היה נסיון לבצע טיהור אתני מוכל (Domestic Ethnic Cleansing). משטר האפרטהייד ניהל ביד ביורוקרטית רמה את חייהן של אוכלוסיות משוללות זכויות במטרה להרוס אותן בשיטתיות כקהילות פוליטיות ולהכיל אותן כפרטים יצרניים באותו הזמן. המשטר הצליח לייצר אפקט של דה-פוליטיזציה ולמנגנוניו השונים היה כוח הגמוני בל ישוער, אך כוח ההכלה שלו הלך ונשחק ככל שהיגיון השליטה שלו איבד את סבירותו כמה שמסדיר את חיי היומיום של הנשלטים חסרי הזכויות.

רק ב-87′, כשמדיניות ה-Influx Control קרסה סופית, אפשר היה לראות את סופו של המשטר כולו. במובן הזה, המאבק המקומי נגד מסמכי המעבר בשרפוויל מסמל מחד את תבוסת ההתנגדות הפוליטית המאורגנת, אך יכול בהחלט להיזכר כאירוע שפתח עידן של התקוממות אפורה, יומיומיות ולא הירואית, של יחידים, משפחות וקהילות שסירבו, התעלמו או עקפו בדרך זו או אחרת את מגבלות התנועה, התעסוקה והמגורים שהטיל עליהם המשטר. זוהי מורשת שרפוויל האותנטית, להבנתי. ביום הזה ראוי לנו להיזכר בה. לא בגלל שהיא מסמלת מאבק בגזענות א-היסטורית אוניברסלית, אלא בגלל מה שהיא מלמדת אותנו על ההקשר המקומי ועל משטר ההפרדה שלנו.

ד”ר הילה דיין מרצה באמסטרדם יוניברסיטי קולג’. תזת הדוקטורט שלה (ניו סקול, 2008) מנתחת את משטר האפרטהייד ואת משטר ההפרדה הישראלי