אז למה חמאס עדיין יורה טילים על ישראל?

בשבוע האחרון, עם פרוץ מבצע “צוק איתן” על עזה, אני שומעת מהרבה אנשים את הטענה “אבל הם התחילו לירות קודם!” ואת השאלה “למה החמאס לא מפסיק לירות על ישראל?”; וכמובן גם את הבקשה הקלאסית “שהעזתים יוציאו את חמאס מתוכם” והתהייה “למה הם לא מגנים את חמאס?”. אז החלטתי לנפץ את המיתוס הישראלי המקובל על המצב בעזה, על כך שישראל עזבה את הרצועה ומאז אין לה שום אחריות למה שקורה שם (“יצאנו משם, אז מה הם רוצים מאיתנו?”), ושהיא רק מגיבה לירי הטילים לשטחה הריבוני. המציאות בעייתית הרבה יותר: מצור אווירי, מצור ימי ומצור יבשתי חלקי.

על מנת לגעת במיתוס, עלינו להכיר ראשית את ההיסטוריה רבת-המהפכים אשר עברה על תושבי רצועת עזה. עד מלחמת 1956 הם היו נתונים תחת שליטה מצרית. מיד לאחר מכן, ישראל שלטה באזור למשך שישה חודשים, ואז חזרה השליטה לידיים מצריות עד שנת 1967. משנה זו ישראל שלטה שוב על הרצועה, כאשר החל מהסכם אוסלו ויישום האוטונומיה הפלסטינית על רצועת עזה ויריחו, התחילו הפלסטינים באופן הדרגתי לשלוט על האזורים המאוכלסים.

ב-2 פברואר 2004 הציג ראש ממשלת ישראל דאז, אריאל שרון, את תוכניתו להתנתקות מרצועת עזה, שכללה פינוי התנחלויות ישראליות בתוך תחומי רצועת עזה, ושנה לאחר מכן, ב-16 בפברואר 2005, אישרה כנסת ישראל את “תוכנית ההתנתקות”. התוכנית התקבלה באהדה רבה בקרב מחנה השמאל הישראלי ותוך התנגדות חריפה של הימין הישראלי והמתנחלים. הפלסטינים, מצדם, הזהירו שהתוכנית עתידה להיכשל במתן ביטחון לישראל אם לא תהיה בתיאום עם הרשות הפלסטינית.

ב-12 בספטמבר 2005 יושמה התוכנית באופן חד-צדדי. כוחות הצבא הישראלי יצאו מרצועת עזה, ההתנחלויות פונו, הנוכחות והשליטה הישראלית בעזה הגיעה לסיומה, לכאורה. המעבר בין הרצועה למצרים נותר תחת שליטה ישראלית-מצרית. מדינת ישראל נשארה עדיין האחראית – בתשלום – על אספקת מים, סולר וחשמל לרצועה. יש לציין כי עקב המצב הכלכלי הרעוע של ממשלת חמאס, שגורם לאי-תשלום סדיר, ישראל גם אחראית לניתוק הרצועה ממים וחשמל. השליטה הזו נמשכת עד לעצם היום הזה, למרות ה”התנתקות”. לדוגמה, ביום רגיל הרצועה מנותקת 8 שעות (!) מחשמל.

כך שישראל אמנם נסוגה מרצועת עזה עקב שיקולים ואינטרסים ישראליים בראש ובראשונה, אבל התעלמה ועדיין מתעלמת באופן מוחלט מ-38 שנות כיבוש ושלטון צבאי על האזור, על ההשלכות השליליות שלהן על התושבים והפגיעה והנזק הרב שנגרם להם. ישראל נסוגה, אבל לא חשבה לרגע לבחון את המדיניות שלה באזור, או לקחת אחריות על הפגיעה באזרחים שהיו תחת פיקוד “קצין מנהל אזרחי” ונמנעה מהם ההחלטה על גורלם.

ישראל טוענת תדיר כי הצד השני אינו מחויב לשקט באזור ומתלוננת על חשיפתה המתמשכת לירי הטילים מעזה לשטחיה, אך מתעלמת מהעובדה שהיא עצמה לא התחייבה להסכם הרגיעה האחרון מ-2012 שאיפשר את סיום מבצע “עמוד ענן”. ההפרות הישראליות באות לידי ביטוי בין השאר בפעילות החקלאית והכלכלית של תושבי עזה וחיי היומיום שלהם. ימים ספורים אחרי הסכם הרגיעה של 2012, ישראל שוב מיהרה למנוע מהדייגים של עזה להיכנס לים, והוחזר “איסור שיט” שבמסגרתו אסור לדייגים להיכנס מעבר ל-3 מיילים בים. בנוסף לכך, היא שבה לירות על חקלאים שנכנסו לאדמות החקלאיות שלהם, והפכה את הכניסה לשליש משטחי החקלאות (תעשייה עיקרית ברצועה) לעבירה שעונשה מוות. לישראל יש היסטוריה ארוכה של ירי על חקלאים שמנסים לשוב לאדמה שהיא החליטה שהיא כבר לא שלהם, והיא קוראת להם מסתננים, או גרוע מכך – מחבלים.

מבחינת העזתים, הבעיה העיקרית של הממסד הצבאי הישראלי היא התעקשותם על עיקרון השליטה המוחלטת ברצועה. ממשלת ישראל בוחרת בכך שוב ושוב, למשל – ברגע שהמצב במצרים השתנה, שינוי שהוביל את יריב החמאס הגנרל א-סיסי לשלטון, ישראל מיהרה לחדש את המצור על עזה בשיתוף פעולה עם מצרים.

בסבב הנוכחי, ישראל טוענת שהמטרה היא הפסקת ירי הטילים. למעשה גם חמאס הודיע שזו המטרה שלו, לחזור להסכם הרגיעה של 2012. אולם ישראל, דרך המתווכים הזרים, הודיעה שהיא מוכנה לרגיעה רק בתנאי שיחזור המצב למה שהיה לפני חמישה שבועות: רגיעה עם המשך המצור, ואף הציבה תנאי נוסף לרגיעה בו ביקשה ממצרים לא לתת הקלות על מעבר הגבול בינה לבין הרצועה, להמשיך לחנוק את האוכלוסייה האזרחית על מנת לשבור את החמאס.

בנוסף לזה, ישראל לוחצת על אבו מאזן למנוע את יישומו של הסכם הפיוס הפלסטיני, שמאפשר לרשות הפלסטינית לשוב לעזה, תוך כדי איום בהטלת סנקציות אם אבו מאזן יחשוב לשלם את שכרם של עובדים שעבדו בלשכה המנהלית של הממשלה הקודמת של חמאס בעזה. ישראל רוצה לטרפד כל הסכם פיוס בין הרשות לחמאס על מנת להשאיר את עזה מבודדת.

בינתיים, יש בעזה כ-200 הרוגים, כמחציתם אוכלוסייה אזרחית לא חמושה, ומאות פצועים.

למירוק מצפונה ומתן סוג של הכשר מוסרי לירי על אוכלוסייה אזרחית, ישראל יורה טיל “אזהרה” (שלעתים קרובות הורג בעצמו), ולאחר לא יותר מדקה אחת מתחילה בהפגזות. לפי חלק  מהסרטונים שבחנתי, 58 שניות היה ממוצע הזמן בין טיל האזהרה לבין ההפגזה. הבתים מופגזים במטוסי הf-16, שהורסים את הבתים כליל, והזמן שניתן לאנשים להתפנות ולנוס על נפשם אינו מספיק אפילו בריצה מהירה, שלא לדבר על לפנות ילדים קטנים וקשישים, ולהזהיר את השכנים שיצאו גם הם ויימנעו מפגיעה אנושית במקרה הטוב ומוות במקרה הטרגי. ההיסטוריה מעידה על הרבה מקרים שבהם נרצחו אזרחים חפים מפשע וישראל התייחסה לזה כאל “תקלה טכנית”.

לאור כל העובדות האלה, לא פלא ובצדק שהאנשים ברצועת עזה לא יוצאים לגנות את החמאס לבקשתם של הישראלים, וחמאס ממשיך לירות טילים על ישראל. על ממשלת ישראל להתחיל להתייחס לחמאס כאל שחקן פוליטי לגיטימי ולשבת ולדבר איתו.

חנין מג’אדלה היא סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, מורה לערבית ואקטיביסטית בעיקר בתחום הכתיבה

 + + + עוד בנושא מבצע “צוק איתן”