איפה הרוצח של תמימי?

כמעט חודש וחצי חלפו מיום שישי 11 בדצמבר, היום בו נורה למוות המפגין מוסטפא תמימי בכפרו נבי סאלח. הבוקר דווח כי אלמונים ריססו כתובות גרפיטי נגד הכיבוש על קירות משרדי דובר צה"ל בתל אביב, כאשר בין השאר נכתב שם "איפה הרוצח של מוסטפא תמימי?".

אכן, שאלה טובה. אך ספק אם מישהו במדינת ישראל מעוניין להתמודד עמה. יתרה מזו, השאלה שצריכה להישאל אינה רק איפה אותו חייל אשר מערכת שלמה מתגייסת להגן עליו ומסרבת לחשוף את זהותו. השאלה שצריכה להישאל היא איפה אנחנו, החברה הישראלית, החברה האזרחית, רודפי הצדק החברתי ומגיני זכויות האדם בכל העולם, מסוריה ועד איראן, רק לא כאן, פחות משעה נסיעה מתל אביב. כיצד הפכנו אדישים כל כך להיעדר החופש להפגין ולמחות כנגד עוול מתמשך, כיצד הפכנו אדישים להרוג ועוד הרוג המצטרפים לשורה ארוכה של אזרחים אשר חייהם נגזלו רק משום שהחליטו לא לשתוק, לתבוע צדק.

זה לא שלא עשינו דבר. יום לאחר מותו של מוסטפא תמימי הגיעו מאות ישראלים לכפר נבי סאלח והשתתפו במסע ההלוויה. שבוע לאחר מכן הצטרפו עשרות ישראלים להפגנת יום שישי בכפר, הפגנה ששבוע אחרי שבוע מעניקה משמעות חדשה למושג השחוק משהו "צדק חברתי", ובה צועדים המפגינים לעבר המעיין שנגזל בידי כוחות הצבא ומתנחלי חלמיש הסמוכה, ומוחים כנגד הדיכוי, גזילת האדמות וההתנחלות. מלבד זאת פורסמו גם טורים בעיתונות היומית, כולל מאמר מערכת בעיתון שראש הממשלה תיאר, על פי מקורות מסוימים, כ"אויב המדינה". אך כעבור שבוע הכל חזר לקדמותו, אותו קומץ מפגינים שהגיע לפני כן לכפר ממשיך להגיע גם כעת לכפר בימי שישי. בו בזמן החייל היורה נשאר באלמוניותו בחסות צבא הגנה לישראל, מצ"ח ממשיך "לחקור" את האירוע ואף אחד לא זוכר את מוסטפא תמימי, מלבד משפחתו וחבריו.

אז למה אנחנו שותקים? למה איננו ממלאים את הכיכרות? איפה ה-450 אלף שיצאו בקיץ ודרשו צדק חברתי? האם הפכנו אדישים להרג בדם קר של מפגין בלתי-חמוש? האם התרגלנו למציאות שבה מדי כמה חודשים נהרג אדם בהפגנה בלתי-אלימה? מדוע איננו יוצאים בקול גדול ומוחים על זכותם של בני אדם החיים במרחק דקות נסיעה מאיתנו להפגין? נדמה כי הפכנו אדישים, ומוסטפא תמימי הצטרף לרשימה ארוכה של הרוגים שאת רובם איננו זוכרים ואיננו רוצים לזכור. איננו רוצים באמת לדעת מיהו החייל היורה ואיננו רוצים באמת שיועמד לדין, אחרת היינו דורשים זאת בקול גדול; עצוב כי היחידים שעושים זאת הם מי שריססו כתובות גרפיטי על משרדי דובר צה"ל. הם לא רק זוכרים, הם גם זועמים, והזעם שלהם מתעצם מיום ליום.

בשביל מחאה אמיתית צריך זעם, בשביל לדרוש צדק צריך זעם. אולי לא נעים לבוא בבוקר למשרד ולראות כתובת גרפיטי מכוערת על הקיר, אבל האדישות, חוסר הצדק, והגנה על פושעים במדים המגולמים כולם באותו משרד עלוב מכוערת פי כמה. בשבועות שחלפו מאז מותו של תמימי הוכח סופית כי מאות-אלפי המשתתפים ב"מחאה החברתית" ביקשו צדק רק לעצמם, צדק סלקטיבי הם דרשו, צדק המבוסס על אי-צדק. אלמלא כן, הם לא היו שותקים לנוכח מעשה פשע בלתי צודק והיו קוראים בכל גדול ודורשים לדעת איפה הרוצח של מוסטפא תמימי, ולא משאירים את הדרישה הלגיטימית והצודקת הזו לזועמים האחרונים אשר באו כגנבים בלילה וריססו את המסר שלהם על הקיר. הם לפחות זוכרים, זועמים ודורשים צדק.