אני ילד מזרחי בכיתה י"א - איפה הסיפור שלנו?

זיכרון אחד מכיתה ו’. למדתי בבית הספר היסודי שהיה צמוד לבית שלי בראשון לציון. ההורים נסעו לאילת ואני נשארתי עם האחים שלי, כשסבתי התימנייה עשתה גיחה מהוד השרון לעיר כדי לשמור עלינו. באותו יום נקעתי את היד. זכורים לי הפחד והחרדה – לא בגלל הכאב הפיזי, אלא מחשש שהתלמידים יתוודעו לסבתא שלי: אשה מבוגרת, מצחיקה, מקסימה, מדברת במבטא תימני אסלי. כל ההוויה של התרבות המשפחתית שלי הצטיירה לי כמביכה, והמחשבה על הנוכחות שלה בכיתה הפכה באופן בלתי רציונלי להתאבדות חברתית. הודיתי לאלוהים שהיא הגיעה בהפסקה כך שהתלמידים פספסו אותה, ולאחר מכן בבית התביישתי להסתכל לה בעיניים כשהיא טיפלה ודאגה.

זיכרון נוסף קשור לתוכנית הלימודים על העליות השונות. כלפי עליית “על כנפי נשרים” יש לי מטען עמוק. זו העלייה של סבא וסבתא שלי. סבתא מספרת על ההליכה מרדע לעדן, על הישיבה באוהלים ימים ארוכים. סבא מספר שהוא נתן לאחותו את זוג הנעליים שלו כדי שהיא לא תבכה כשהם הלכו ברגל. הם מספרים על מחנות הפליטים העלובים שישראל קראה להם “מעברות”. צדדים קרובים יותר ופחות במשפחה מספרים על בני המשפחה שנחטפו כשהגיעו ומעולם לא זכו להכרה ממסדית. בכיתה הציגו משפט-שניים בנושא העלייה מתוקף התוכנית הלימודית. בדיון שהתנהל, נשמעו בין היתר המשפטים: “זה אלו שחטפו להם את הילדים?” “הם מכרו אותם, הקמצנים”.

לפני כשבוע, המשורר והפעיל שלומי חתוכה ואחרים/ות היו צריכים להזכיר למשרד החינוך וקמפיין הילדים המחויכים שלו שאנחנו נמצאים במזרח התיכון – לא בשוודיה. מערכת החינוך בישראל 2014 עדיין מסלילה ילדים ממקומות מסוימים ובצבע מסוים לבתי הספר המקצועיים; רחוק מהמרכז אפשר להבין בבירור שמדובר באפליה ממוסדת, אבל גם קילומטרים רבים מהפריפריה הרעבה אפשר לכעוס. דיכוי של מזרחים במדינת ישראל עמוק יותר מנתונים סטטיסטיים, הוא מצוי בשורש המערכת. ממה שאני רואה סביבי, הבושה שנלווית לזהות מזרחית הפכה לדבר קבוע אצל מספר בלתי מבוטל של ילדים. הרצון להפגין שיוך, גם אם הוא פעוט, מתבטל אל מול החשש שהצוות המקצועי יסמן אותך. ההכחשה והבריחה מהזהות המזרחית, מהתרבות המזרחית, מהמוזיקה המזרחית, מההוויה המזרחית, גם במובן הפשוט ביותר שלהן, היא כל המבע של תרבות ההשתכנזות הישראלית. מדובר בסיטואציה הגיונית בסך הכל – קל יותר לחיות פה כאדם שמתאים את עצמו למה שקיבל אישור ועבר איזושהי נורמליזציה סוציאלית.

מערכת החינוך אוהבת להכתיר את עצמה למלכת המאבק בגזענות (ע”ע סיסמאות קמפיינים בסגנון “האחר הוא אני” על נגזרותיהן). אבל זהו תואר שהיא מעולם לא הייתה ראויה לו. הבוז שמשרד החינוך מפגין כלפי עדות המזרח והתרבות שלהן, שמתוחזק באופן יוצא דופן על ידי צוות המורים, הוא מפגן גזעני שדוחה על הסף את השונה. זה מתחיל בחומר הלימודים: הערכיות האולטימטיבית מצויה בנרטיב של יהודי אירופה; מלחמת העולם השנייה היא השם השני של ההיסטוריה היהודית – ושחלילה לא ייאמר אחרת. ההתעסקות בשואה כזיכרון לאומי הפכה לעבודת אלילים של ממש, תוך שילוב פרדוקסלי של שני אלמנטים: מחביאים את השואה מפני ידיים “לא מנוסות”, ומכריחים כל אזרח יהודי, מתוקף יהדותו, לחפש אחריה. אולם אסור להתעסק בה בדרך שהיא לא הדרך המקובלת ואין מקום למבוכה או לחוסר נוחות. כולנו חייבים להתאים את עצמנו לדרך בה ישראל רוצה שננהג באותו זיכרון, כולנו חייבים לעמוד בתקן, ולרצות בו.

קחו לדוגמה את התלמידים שהתפרעו בהצגה “גטו” לפני כשנתיים. השחקנים התלוננו, אנשי חינוך התלוננו. תגובות מיוסרות נזרקו לאוויר בשיח שסחף אחריו התבטאויות כמו “חרפה”, “צרבתם לי את הלב”, “בריונות”, “חוסר מוסריות, חוסר כבוד, איבוד כללים של חברה נורמלית”. מדובר בדוגמה הולמת למה שמעוללת האובססיה סביב הזיכרון ההיסטורי הזה לתלמידים מכל הסוגים, גם אשכנזים. ההתעסקות הכפייתית והבלתי נלאית עושה מהשואה תירוץ לאומני ליצירת אנשים ‘משלנו’ ואנשים שהם ‘אויב’, וכמו כן היא באה על חשבון ציבור שלם של תלמידים מזרחים.

אני ילד מזרחי בכיתה י”א, ועל אף המאמצים הרבים של משרד החינוך אני לא מרגיש מחובר לזיכרון הלאומי הנ”ל. בגלל הדיסוננס החברתי, תלמידים כמוני בוחרים לעתים להעלים את עצמם כשהדבר עולה או למחות על עובדת קיומו.

בשבוע האחרון הכריז שי פירון כי מספר השעות שיוקדשו בשיעורי ההיסטוריה ללימודי השואה יגדל אפילו יותר, תחת הכותרת של “למידה משמעותית”. בד בבד, יקטן האחוז הזעיר שהוקדש ללימוד ההיסטוריה של יוצאי מדינות ערב, המזרחים. הסיפור שלנו הוא לא נרטיב ‘ערכי’ או ‘משמעותי’, הוא מוקצה מחמת מיאוס מהטרמינולוגיה הישראלית. הסיפור של המשפחה שלי ושל שאר המשפחות המזרחיות אינו הסיפור שמספרים לי, אבל הוא לא פחות ראוי. על אף המאמץ הממסדי, התרבות המזרחית לעולם לא תימחק, והמנטליות הישראלית תמיד תמשיך לצדד בה, ולא בתרבות האירופאית שמנסים להשליט פה.

אני בעד שמערכת החינוך תפסיק לבלבל את השכל עם “האחר הוא אני”. כל הגישה המקולקלת של הדמגוגיה העלובה הזו שמדירה קבוצות אוכלוסייה רבות לטובת האליטה, מקורה בכותרת הזאת. האחר הוא לא אני, האחר מעולם לא היה אני; האחר לעתים זוכה לפריבילגיות שאני לא זוכה להן, האחר לעתים לא זוכה לפריבילגיות שאני זוכה להן. כדי שהחינוך יהיה רב-תרבותי ויחתור לשוויון, הוא צריך להפסיק להדיר את המזרחים ממנו, הוא צריך לתת מקום לנו ולקבוצות אוכלוסייה רבות אחרות בתוכו.

רק אז אולי משרד החינוך יוכל להטיף לנו מוסר, רק אז אולי החינוך סביב השואה יכבד אותה ואותנו, רק אז אולי ילדים במערכת החינוך יוכלו להגיע למצב בו הם לא מתביישים בעצמם, במשפחה שלהם, במזרחיות שלהם.

הכותב הוא תלמיד כיתה י”א בראשון לציון